הגותיקה הוא סגנון ספרותי שמשלב בין סוגת הרומנטיקה לסוגת האימה. האסתטיקה הגותית היא כהה ואפלה, העלילה שלה מתרחשת למשל במבנים נטושים וגיבוריה (לעיתים קרובות, גיבורות) צעירים ותמימים, נוצרים ואירופאים. ספרות זו מרבה גם לעסוק במפלצות ובשדים, ברוחות רפאים ובערפדים, במכשפות וביצורים מעולם אחר, ובשל כך היא נחשבת היום לספרות של 'האחר'. זיקתה של הגותיקה לדמות 'האחר' עשתה אותה בעת החדשה לכלי לבחינת האסתטיקה והשפה של המדוכאים בחברה ושל המודרים והמוחרמים ממנה. סגנון זה משמש אפוא בהגות פמיניסטית, קווירית ופוסט-קולוניאלית.

אך בגלל הפיכתה של הגותיקה למרחב של הכלה וביקורת חברתית, במקרים רבים המחקר נוטה להתעלם מן המקור האנטישמי של דימויי 'האחר' – כגון הערפדים והמכשפות. דמויות אלו נשענו על דימויים קדומים של היהודי כבעל גוף מסוכן, יצור על־טבעי וגורם מאיים בעולם הנוצרי. בה בעת, אגדות יהודיות כמו הדיבוק והגולם שימשו השראה ישירה לסיפורים מערביים מכוננים בסוגה זו. כלומר, לא זו בלבד שהיהדות שימשה סמל ל'אחרוּת', אלא האסתטיקה של היהדות נטמעה בעצמה במקורות הגותיקה.

עד היום, אם אנו מדמיינים מכשפות, מופיעה מולנו דמות בעלת כובע מחודד, שיער נפוח ופרוע, אף ארוך ומעוקל ובגדים שחורים. הכובע המחודד קשור קשר הדוק לדימוי ההיסטורי של היהודים באירופה: בוועידת לטראן הרביעית, ב־1215, הוחלט שעל כל היהודים והמוסלמים להבדיל עצמם מהנוצרים, וחבישת הכובע נעשתה לחובה על היהודים. האפיפיור פאולוס הרביעי קבע ב־1555 כי כובע זה חייב להיות צהוב ומחודד, כמו הכובע ששימש יהודים בשלטון האסלאם. בהתאם, אותו כובע מחודד נהפך לאות קלון והתגלגל לצורת כובע המכשפה המחודד שאנו מכירים כיום (ולימים, גם לטלאי הצהוב ששימש לסימון יהודים תחת הרייך השלישי). גם הלבוש השחור והגלימה הכבדה מזכירים את לבושה של היהדות האורתודוקסית במזרח אירופה, לצד סטריאוטיפים פיזיים כמו האף המעוקל.

לעומת זאת, ערפדים מהדהדים דימוי אחר – מפלצות דמויות אדם, אכזריות ומפתות, לרוב עשירות, הזקוקות לדם אדם בשביל לחיות. הם מפחדים מצלבים וממים קדושים – הנצרות היא ההגנה נגדם. דימוי זה מזכיר את עלילות הדם הנוצריות כנגד היהודים, והוא קיבל אף תמיכה בתעמולה הנאצית כמו גם בספרות ובקולנוע של התקופה – דוגמת הרומן דרקולה וסרט הקולנוע נוספרטו, שעליו כבר כתב אצלנו דני מלקונוביצקי רשומה מרתקת. אף חוקר התרבות H. L.  Malchow טען כי הערפד הוא היבט חבוי של דמות היהודי הנודד. לטענתו, הדימוי הפופולרי של היהודי הנודד, גם אם היהודי מוצג בו באור חיובי, "טעון באסוציאציה ערפדית: הוא אינו יכול למות, והוא מביא עימו את המגפה” (דייויסון, עמ' 11).

נוסף על דימויים אנטישמיים כמו מכשפות וערפדים, גם מנהגים יהודים עברו עיוות תרבותי ודמוניזציה בקרב הנוצרים. במאות ה־17 וה־18, החלה תורת הקבלה להתפרש באופן שלילי, כמזימה של כת מסוכנת. המילה Cabala נעשתה שם נרדף ל־"קשר חשאי או מזימה בעלת אופי מרושע שנרקמה בידי קבוצה מצומצמת של אנשים" (מזוהה היום בשפה האנגלית כ־cabal ) ונטענה במשמעות שלילית. כך הועתקה משמעות הקבלה מעולם התיאולוגיה לעולם הדמוני של האוקולטיזם האירופי, העתקה שתרמה לביסוס הדימוי המחבר בין היהדות לכישוף שחור – חלק בלתי נפרד מהספרות ומהדמיון הגותי.

אחד מהדימויים הקבליים המפורסמים והפופולריים ביותר הוא הגולם, יצור דמוי אדם שנוצר מחימר ומתעורר לחיים כדי לסייע לקהילה היהודית בזמני משבר. הגולם מזוהה במיוחד עם המהר"ל מפראג, עיר שהייתה אז מרכז קבלי חשוב. אותו גולם מזכיר את המפלצת של פרנקנשטיין: שניהם יצורים מוזרים, המטשטשים את הגבול בין חיים למוות. הגולם, שעל מצחו חקוקה המילה "אמת" (אשר על פי האגדה מביאה למותו, לאחר שהמהר"ל מוחק את האות א' והופכה ל"מת") – מהדהד את האות של קין, דמות האב־טיפוס של היהודי הנודד. בקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני חיבור זה נעשה לגלוי יותר, והגולם מייצג את האנטי-כריסט, מעין אח לדימוי היהודי הנודד הערפדי.

בו בזמן, בסוף המאה ה־18 גדלה האהדה הציבורית לרומן האימה הגרמני (Schauerroman). רומן זה שילב אלמנטים מאגיים ופוליטיים והציג "חברות סודיות בעלות כוח", ובכך שיקף את חרדות הציבור מפני אי־שקט פנימי ומפני איום חיצוני. לצד התעסקות חוזרת בדמות היהודי הנודד, התעמקו הרומנים בנושאים של התחזות, של קונספירציה ושל דת, ושילבו בין האימה ובין הדימויים האנטישמיים ליצירת סמל מובהק של 'האחר'. החיבור בין האימה ליהדות עלה מדרגה במסגרת התעמולה הנאצית, כמו למשל בסרט "היהודי הנצחי" ובכרזות אנטישמיות. היהודי צמא הדם מוצג עתה כדמות בעולם האמיתי. הצלחת היצירות המצמררות הללו היא עדות מוחצת לקשר המתמשך בין הדימוי היהודי ובין הגותיקה ולהטמעתו המוחלטת של הדמיון האנטישמי בתודעה האירופית והמערבית.

לקריאה נוספת:

Davison, Carol. “Anti-Semitism and British Gothic Literature.” Palgrave Macmillan UK EBooks, Palgrave Macmillan, 2004.