ראשונה היא כמובן הקבוצה "באיירן מינכן", שכונתה לעיתים גם ״המועדון היהודי״. בין מייסדיה היו שני חברים יהודים: יוזף פולאק ובנו אלקן. ריכרד קוהן, יהודי אף הוא, היה מאמנה של הקבוצה בשנות השלושים והוביל אותה לזכייה באליפות הארצית הראשונה בשנת 1932. מאמן מחלקת הנוער של הקבוצה, אוטו ביר, היה יהודי, וכך היה כמובן גם שחקן הדגל של הקבוצה, קורט לנדאואר. לנדאואר הצטרף לבאיירן מינכן בשנת 1901 – כשנה לאחר הקמתה – ונחשב לרוח החיה שלה, ואף כיהן כנשיאה במשך כעשרים שנה. במלחמת העולם השנייה נרצחה כל משפחתו של לנדאואר, למעט אח אחד. הוא עצמו נכלא במחנה הריכוז דכאו אך הוברח לשווייץ ושרד את המלחמה. בשנת 1940, במשחק ידידות של באיירן מינכן נגד הנבחרת השוויצרית בז'נבה, ניגשו שחקני הקבוצה לברך את לנדאואר שישב ביציע, וזכו בעקבות כך לאזהרה מהגסטפו. בשנת 2013, כחמישים שנה לאחר מותו, מונה לנדאואר לנשיא הכבוד של הקבוצה. מלבדו זכה לכבוד זה רק אוּלִי הֵנֵס.

קבוצה נוספת בעלת מורשת יהודית־גרמנית היא "קרלסרוהה FV" (Karlsruher FV). זו הייתה אחת הקבוצות הטובות ביותר בגרמניה, והיא זכתה באליפות הכדורגל של דרום גרמניה חמש פעמים ברצף בשנים 1901–1905, ובשנת 1905 הייתה סגנית האלופת גרמניה בין שחקניה האגדיים היו יוליוס הירש וגוטפריד פוקס היהודים, שהיו חלק מ״שלישיית המחץ עם השחקן פריץ פדרר, ואף צורפו לנבחרת הלאומית.

יוליוס ״יולר״ הירש החל את הקריירה שלו בגיל 10 בלבד, ובגיל 17 הצטרף לקבוצת הבוגרים של קרלסרוהה FV כקשר שמאלי. כבר במשחקו הראשון נגד הנבחרת של פרייבורג כבש שער, ושנה לאחר מכן, בשנת 1910, זכתה הקבוצה באליפות. בגיל 18 צורף לנבחרת הלאומית הגרמנית ושיחק בשורותיה שבעה משחקים. זכור לטובה המשחק בין נבחרת גרמניה לנבחרת הולנד, שבו הבקיע פוקס ארבעה שערים. המשחק שהסתיים בתיקו 5:5, ואת השער החמישי הבקיע פוקס. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא התגייס לצבא הגרמני, וזכה בעיטור צלב הברזל על גבורתו בשדה הקרב. לאחר המלחמה, שבה נהרג אחיו ליאופולד, חזר לקרלסרוהה והמשיך לשחק עד שנת 1925. גם לאחר שפרש ממשחק מקצועי הוא נותר בתחום כמאמן, עד שבשנת 1933 ביטל את חברותו במועדון במחאה על האיסור על יהודים להשתתף במועדוני כדורגל. 

הירש ניסה לקבל משרת מאמן בשווייץ, אך לא מצא קבוצה מחוץ לגרמניה, למרות כל מאמציו ועל אף ההמלצות והתעודות הרבות שזכה להן. מספר שנים לאחר מכן פוטר הירש מעבודתו בתחום המסחר, ובהוראת הנאצים נמחק שמו מכל הפרסומים והרישומים הנוגעים להישגי הנבחרת בתקופתו. הוא ניסה להתאבד בקפיצה מרכבת נוסעת, אך נותר בחיים ואושפז בבית חולים לחולי נפש. עם תחילת מלחמת העולם השנייה נאלץ הירש לעבוד בעבודות כפייה. בשנת 1942 הוא התגרש מאשתו הנוצרייה, במטרה להגן עליה ועל ילדיהם מגירוש ומשליחה למחנות. אך עקב הגירושין הוא עצמו כבר לא היה מוגן. ב־1943 גורש הירש לאושוויץ. 

לימים סיפרה בתו, אסתר: ״ב־1 במרץ 1943 נלקח אבא שלי, יוליוס הירש, לתחנת הרכבת בקרלסרוהה, ומשם גורש בקרון נוסעים. זה היה אחד הזיכרונות הנוראים בחיי. זה היה יום יפה. עד היום איני מבינה איך יכלה השמש לזרוח ביום כזה. לא האמנו שלא נראה אותו שוב לעולם. באותו לילה התעוררנו כולנו – אני, אמא ואחי – באותו זמן. ובאותו הרגע כולנו חשבנו: "משהו קרה". אבא שלי לא חשב שהגרמנים יוכלו לעשות לו משהו. הוא לא יכול היה לדמיין שיעשו לו משהו, בתור לוחם בחזית [במלחמת העולם הראשונה] ושחקן כדורגל בנבחרת הלאומית. הוא היה קשור לגרמניה, הוא היה בעד גרמניה, כמו שהיה אחיו [שנפל בלחימה למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה]. כמה משפיל היה זה בשבילו, לעבוד בעבודות כפייה בקרלסרוהה. הוא היה אדם טוב, תמיד מלא הבנה. אהבתי אותו מאד, ואני עדיין אסירת תודה לו על חיבתו. הוא תמיד דגל בגישה של חיים ידידותיים ואוהבים יחדיו״. יומיים לאחר גירושו, ב־3 במרץ 1943, הצליח יוליוס הירש לשלוח מכתב אחרון לבתו ליום הולדתה ה־15. ייתכן שהצליח למסור את המכתב למשלוח באחת התחנות שעצרה בהן הרכבת לשם העלאת יהודים בדרך לאושוויץ. כך כתב: ״יקיריי, שלומי מצוין והגעתי בשלום. אגיע [בהמשך] לשלזיה העלית, [כך ש]עדיין [אהיה] בגרמניה. ברכות ונשיקות, יולר״. מכתב זה היה סימן החיים האחרון מיוליוס הירש. גורלו אינו ידוע, אך לבקשת משפחתו הכריז בית המשפט בקרלסרוהה לאחר המלחמה כי נרצח באושוויץ. ילדיו היינולד ואסתר גורשו לגטו טרזין, אך שרדו את השואה. 

הירש וחברו לקבוצה גוטפריד פוקס היו היהודים היחידים אי פעם בנבחרת גרמניה בכדורגל. הירש שיחק בשבעה משחקים ופוקס שיחק בשישה – מספרים מרשימים מאוד בהתחשב במיעוט משחקי הכדורגל הבינלאומיים באותה עת. פוקס החל את הקריירה שלו בשנת 1899 בקבוצת הבית של דיסלדורף (Düsseldorfer SC 99), ולאחר מכן הצטרף לקבוצת קרלסרוהה, שם פגש את הירש הצעיר. פוקס נחשב עד היום לשיאן השערים במשחק יחיד בנבחרת גרמניה. ב־1912, במשחק של גרמניה נגד רוסיה, הוא כבש 10 שערים. כמו הירש, גם פוקס שירת בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. הוא נפצע במהלך שירותו, אך למרות הפציעה חזר לקרלסרוהה לאחר המלחמה והמשיך לשחק כדורגל עד שנת 1920. לאחר מכן עבר לברלין והצטרף למועדון טניס מקומי, אך סולק ממנו בשנת 1935 בשל יהדותו. בדומה להירש, גם שמו של פוקס נמחק מכל פרסום הנוגע לקבוצות ולנבחרת ששיחק בהן. אף ש״שלישיית המחץ״, שפוקס והירש היו חלק ממנה, הוזכרה – שמותיהם נמחקו כלא היו, ואירועי שיא כמו העשירייה של פוקס או הרביעייה של הירש נעלמו בתהום הנשייה.

פוקס ואשתו השכילו להבין לאן הרוח נושבת, ובשנת 1937 החליטו לעזוב את גרמניה לצרפת. עם פרוץ המלחמה, שבועות ספורים לפני הפלישה לצרפת, נמלטו לקנדה. שם שינה גוטפריד פוקס את שמו הפרטי לגודפרי. לאחר המלחמה ביקר פוקס מספר פעמים בגרמניה, אבל מעולם לא ביקר שוב בקרלסרוהה ובמועדונו הישן, מכיוון שלא רצה ״לראות את אלו שהרגו את יולר״. אחותו נרצחה אף היא בשואה. למרות זאת, הוא נשאר בקשר עם מאמן נבחרת מערב גרמניה, יוזף ״זפ״ הרברגר, שהיה בעברו חבר המפלגה הנאצית ומעריץ מושבע של פוקס: "גוטפריד פוקס היה האליל שלי, דמות לחיקוי. הוא היה פליימייקר וחלוץ כאחד. הוא היה הפרנץ בקנבאואר של נעוריי, טיפוס נהדר". הרברגר, שהיה מאמנה של נבחרת גרמניה בעת זכייתה במונדיאל 1954, טען כי החתים את השחקנים על גלויה לפוקס. 

היו בגרמניה עוד שחקני כדורגל יהודים רבים הראויים לציון, אך קצרה היריעה מלפרט את כולם. ולא רק שחקנים היו, אלא גם מאמנים וכתבים, וכן מייסדי קבוצות ואגודות – לדוגמה "בר כוכבא", "מכבי ברלין" ו"הכח וינה". כמה מהם קיבלו מקום של כבוד בתערוכה ״מכוכבים לנרדפים״ שהתקיימה בכיכר הבימה בשנת 2016 לציון חמישים שנה ליחסי ישראל־גרמניה. אולם למרות הצלחתם על המגרש, שמותיהם נותרו כמעט נשכחים. ייתכן שהדבר קשור לאופייה של הציונות בראשית דרכה, שביטלה את הישגיהם הספורטיביים של יהודים בגולה כחלק מ״שלילת הגלות״ ובמטרה להדגיש את ״יהדות השרירים״ הציונית והארצישראלית. היהודי הגלותי נחשב חלש ורפה כוח, והכרה בהישגיה הספורטיביים של יהדות התפוצות לא תאמה את הנרטיב הצעיר שהלך ונבנה. אולי עכשיו הגיע הזמן לחשוף מחדש את שורשיה היהודיים של תרבות הכדורגל בגרמניה ולהתגאות בהישגים שנמחקו מדפי ההיסטוריה – כי למרות הכול, זה לא רק ספורט.

לקריאה נוספת:

Davidstern und Lederball. Die Geschichte der Juden im deutschen und internationalen Fußball ; Hildesheim: Verl. Die Werkstatt (Verlag), 2003, 509 S., Lit.