בראשית שנות החמישים קיבל יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק הצעה מהלורד אדווין סמואל, בנו של הנגיד הרברט סמואל: להעניק לכנסת מנורה מפוסלת, שתחזיר באופן סמלי את מנורת שבעת הקנים שבזזו הרומאים ואשר תועדה בשער טיטוס ברומא. הרעיון קיבל את אישורו של שפרינצק, ובניית המנורה החלה. הכסף למיזם נאסף מתרומות של חברים בפרלמנט הבריטי, ארגונים ואזרחים בריטים.

את משימת עיצוב מנורת הכנסת קיבל לידיו בנו אלקן, פסל יהודי יליד דורטמונד שבגרמניה. חייו של אלקן עברו בין גרמניה, צרפת, איטליה ובריטניה. הוא נולד בשנת 1877 למשפחה יהודית, למד ציור ופיסול במינכן ובקרלסרוהה, שהה בפריז וברומא, ופיתח קריירה של פסל דיוקנאות, מדליות, מצבות ואנדרטאות. לאחר עליית הנאצים לשלטון והחקיקה האנטישמית, עזבו הוא ואשתו הדוויג איינשטיין את גרמניה בשנת 1933 ועברו ללונדון. יצירתו אף נקשרה, בהיעדרו, לתערוכת "האומנות המנוונת" שפתחו הנאצים במינכן בשנת 1937.

כאשר נבחר לעצב את מנורת הכנסת, הוא לא היה תושב הארץ אלא התגורר בלונדון. המרחק הגאוגרפי של האומן מארץ ישראל, עם סיפור רדיפתו בגרמניה, מקנים לסיפורים המוצגים על המנורה נופך החורג מן הישראלי והופך פאן־יהודי, הכולל את יהודי הגולה.

לאלקן היה ניסיון קודם ביצירת קנדלברות גדולות ומעוטרות תבליטים, ובהן קנדלברות שיצר עבור וסטמינסטר אבי בלונדון. עבודותיו שילבו דמויות, תבליטים וסיפורים בתוך גוף של מנורה. אלא שמנורת הכנסת לא נודעה לפי חזונו של אלקן לשאת אור עבור ההיכל, אלא להיות "נושאת היסטוריה", להציג את תלאותיו ואת תהילותיו של העם היהודי.

במזכר מעיזבונו כתב אלקן על הפער בין המנורה שרצה לעצב ובין מנורת בית המקדש המקורית: "בעוד שכלי זה היה בזמנו רק נושא אור, מעוטר בפרחים, ניצנים וכפתורים, ניסיונו ההולך ומצטבר של עמו נמשך ללא הרף במשך מאות רבות של שנים. ועתה, בשיא מצוקתו שאין לבטאה במילים, אני מבקש לברוא אותו מחדש: עדיין נושא אור, כמובן, אך טעון וכבד בסבלו, במאבקו, בייאושו, בתהילתו ובאמונה בשליחותו הנצחית, שיר השירים בברונזה של חיי הנצח של עמנו, של ההיסטוריה הארוכה, הטרגית והמפוארת שלו".

את התבליטים המעטרים את המנורה בחר אלקן להציג באופן לא־כרונולוגי. המנורה לא הייתה אמורה להיות ספר לימוד פיסולי, אלא מסע של ניגודים: ירמיהו, נביא החורבן, מוצב מול ישעיהו, נביא הנחמה; גלות בבל מוצבת כנגד שיבת ציון.

בתחתית הקנה המרכזי מופיע תבליט של מלחמת העצמאות וחלוצים הבונים את ארץ ישראל, ומעליו חקוקות המילים "שמע ישראל". על זרועות המנורה מופיע פסוק מספר זכריה: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" – פסוק מתוך חזון זכריה, המתאר את מנורת שבעת הקנים. הבחירה בפסוק זה נתונה לפרשנות. יש המאמינים שהוא נבחר בשל הקשר הברור למנורה, ואילו רבים אחרים מפרשים את הפסוק כהצהרה על כוחו הרוחני של העם היהודי.

אלקן בחר את נושאי התבליטים בקפידה. הוא תיאר את בחירת הנושאים מתוך ההיצע ההיסטורי של תולדות העם היהודי כ"דרך ארוכה". לאחר בחירת הנושאים התאמץ אלקן למצוא לכל רעיון ביטוי חזותי עוצמתי ומשכנע. לאחר מכן נדרשו ניסיונות התאמה רבים במטרה להגיע להרמוניה בין החלקים, וכן כדי ליצור יחסים פנימיים בתוך כל יחידה ויחידה. אלקן, שהיה נשוי לבת רב, חיפש גם עצה רבנית, ויצר את התוכנית האיקונוגרפית של המנורה באופן שיטתי, כאשר כל תבליט מסמל ומתקשר עם אחר.

בעקבות בחירות אלו אין התבליטים מספרים סיפור אחד מתחילתו ועד סופו, אלא יוצרים מסע בין דימויים. בולט בכך במיוחד הקנה המרכזי, שבראשו ניצב תבליט מלחמת עמלק ברפידים, ובו משה מרים את ידיו כדי להביא לניצחון בני ישראל. אך לתמונת ניצחון זו נוספים לוחות הברית, רות המואבייה ורחל אימנו, חזון העצמות היבשות, מרד גטו ורשה, שמע ישראל ולבסוף – מלחמת העצמאות ובניית המדינה. מעבר על הדימויים לוקח את הצופה מיציאת מצרים ועד לשבר הגדול של המאה העשרים ולבסוף לקום המדינה, אם כי באופן שאינו כרונולוגי.

אלקן עמל על הכנת המנורה במשך שש שנים. עוד לפני שהושלמה בנייתה של המנורה, היא עוררה מחלוקת הלכתית וציבורית. החשש המרכזי נגע לאיסור ליצור כלי הדומה למנורת המקדש, וכן לשילוב דמויות אדם וחיות בתבליטים. סוגיה זו הובאה להכרעת הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג, וזה התיר את הצבתה לאחר שהובהר כי אין בה בית קיבול לשמן וכי אין היא יכולה לשמש כמנורת מקדש. במסגרת הפשרה הועברו לאלקן גם דרישות הנוגעות לאופי הדמויות ולעיצוב התבליטים, כך שלא יהיו בעלי שלושה ממדים מלאים אלא רק יבלטו מן המנורה, כדי שלא ייחשבו פסלים.

המתנה הוענקה לכנסת בשנת 1956, לרגל יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל. חזונו המקורי של אלקן היה שתוצב בחדר חשוך ושהאור היחיד שיאיר אותה יגיע מלמעלה. אך יושב ראש הכנסת שפרינצק טען שאין חדר כזה במשכן הכנסת, ששכנה בעת ההיא בבית פרומין במרכז ירושלים. המנורה הוצבה בגינה סמוכה, שזכתה לשם "גן המנורה". עשור לאחר מכן, כאשר עברה הכנסת בשנת 1966 למשכנה הקבוע בגבעת רם, טען יושב ראש הכנסת קדיש לוז כי לא ראוי לסגור את המנורה בין כותלי הכנסת ולמנוע מתושבי ירושלים את יופייה, וכך הוצבה המנורה בגן הוורדים שמול הכניסה הראשית של הכנסת, שם היא עומדת עד היום.

בנו אלקן נפטר בלונדון בשנת 1960. הוא ראה במנורה שעיצב את מפעל חייו והאמין שהיא עומדת בקנה אחד עם יצירות אומנות מפורסמות המושכות אליהן מבקרים מרחבי העולם. כך כתב למזכיר הכנסת משה רוזטי: "אנשים נוסעים לרומא כדי לחזות בקפלה סיסטינה; הם נוסעים לפריז כדי להתבונן בהערצה בפסל ונוס ממילו; הם נוסעים לפירנצה כדי לראות את דלתות הברונזה של גיברטי לבית הטבילה, ולבסוף הם נוסעים לירושלים כדי לראות את המנורה הכבירה המתנוססת על גבעת ציון".

אומנם חזונו של אלקן למנורה שיצר לא התגשם במלואו, אך למרות זאת נרשם לזכותו הישג משמעותי: מול הכנסת עומדת עד היום יצירה המחברת בין דורטמונד, לונדון וירושלים, משמשת בעת ובעונה אחת כאנדרטה וכסמל ניצחון, ומספרת את סיפורו של עם ישראל.

לקריאה נוספת:

דניאל קרוכמלניק, Die jüdische Freiheitsstatue ("פסל החירות היהודי"). מאמר עבור: ImDialog. Evangelischer Arbeitskreis für das christlich-jüdische Gespräch in Hessen-Nassau