מאת דני מלקונוביצקי

בתחילת 2025 עלתה לאקרנים בארץ גרסתו המחודשת של הבמאי רוברט אגרס ליצירת האימה האלמותית "נוספרטו" של במאי הראינוע הגרמני פרידריך וילהלם מורנאו מ־1922. עליית הסרט עוררה עניין רב לצד ביקורות חלוקות. עם זאת, נראה שהדיון הביקורתי פסח על היעדרם או על הישרדותם של אלמנטים אנטישמיים שיוחסו בספרות המחקרית לדמותו של הערפד ב"נוספרטו" המקורי.

"נוספרטו" הוא למעשה הגלגול הקולנועי הראשון של הרומן הגותי "דרקולה" של הסופר האירי בן המאה ה־19 בראם סטוקר. מפאת זכויות יוצרים ונסיבות נוספות שנדון בהן בהמשך המאמר, שמות הדמויות וכן קווי העלילה שונו והועתקו מלונדון הוויקטוריאנית של סוף המאה ה־19 לעיירה הגרמנית הדמיונית ויסבורג של אמצע אותה מאה. סרטו האילם של מורנאו נחשב אחד מן הסרטים המזוהים ביותר עם תקופת האקספרסיוניזם הגרמני של שנות העשרים במאה הקודמת, לצד יצירות של במאים יהודים כמו "הקבינט של ד"ר קליגרי" מ־1921 של רוברט וינה וכן "מטרופוליס" של פריץ לאנג מ־1927. יתרה מזאת, הוא נחשב גם אחד מחלוצי ז'אנר האימה בקולנוע ותת־ז'אנר סרטי הערפדים אשר השפעותיו ניכרות עד היום.

הערפד ב"נוספרטו" של מורנאו, הלוא הוא הרוזן אורלוק, נבדל מהדימוי המוכר והרומנטי של הרוזן דרקולה בגילומו של בלה לוגוסי בסרט ההוליוודי משנת 1932. אין הוא אציל זר ומסתורי המפתה את קורבנותיו בקסמו, אלא בעל חזות מבעיתה וחייתית למדי: חיוור, גבוה וקירח, בעל גבות עבותות הרוכנות מעל עיניים בולטות, אוזניים מחודדות, פנים מוארכות וזוג שיניים קדמיות חדות המשוות לו מראה של חולדה. בניגוד לדרקולה, אשר הופך את קורבנותיו לערפדים, קורבנותיו של אורלוק מתים לאחר הנשיכה. הגעתו של אורלוק לוויסבורג מלווה בנחילים של חולדות. אלו מבשרות על הופעתה של מגפה מסתורית, מגפה הגובה קורבנות רבים המובלים בשיירה ארוכה של ארונות קבורה.

"נוספרטו: סימפוניה של אימה", אולפני פראנה, גרמניה, 1922. במאי: פרידריך וילהלם מורנאו (תצלום: Flickr)

כאמור, ספרים ומחקרים רבים נכתבו על "נוספרטו", אך אבחר להתמקד רק בשניים מהם.
במרכז ספרו של אנטון קייס על הקולנוע ברפובליקת ויימר, עומדת התיאוריה שהגה על הטראומה של גרמניה ממלחמת העולם הראשונה, טראומה שאותה הוא מכנה "הלם קרב".[1] העלילה של "נוספרטו" על פי קייס היא יותר מאשר וריאציה על "דרקולה" של בראם סטוקר – היא נרטיב גרמני העומד בפני עצמו ומספר על התסמינים הפסיכולוגיים של חברה מצולקת המתמודדת עם אובדן בקנה מידה חסר תקדים, וכן עם העיסוק המורבידי במוות ועם המשיכה לתורת הנסתר. המוות והאימה שהרוזן אורלוק מביא עימו לגרמניה בליווי חולדות, משקפים את חוויותיהם של החיילים ששבו מהשוחות ואת ההיסטריה מפני התפרצות מגפות. פלישתו של הרוזן מהמזרח הסלאבי התכתבה עם הרשמים העזים שהותירה הגירת ה"אוסטיודן" אל תוך גרמניה. הם נתפסו כשרידים של עידן פרימיטיבי הנשלט על ידי אמונות תפלות ומאגיה והואשמו בחתירה תחת האידיאל הפולקיסטי של טוהר הגזע והאחידות התרבותית. האשמות אלו חברו לאנטישמיות הגואה שכוונה גם נגד יהודים גרמנים, במיוחד על רקע פרשת האשמתם בהשתמטות משירות צבאי ב־1916 ובכניעת גרמניה ב־1918.

חולדות מגיחות ממטען הספינה שנשא את ארונו של נוספרטו לגרמניה

שיירת ארונות קבורה הנושאים את קורבנות המגפה שהביא עימו נוספרטו

אומנם הסטריאוטיפ המזהה יהודים כערפדים קיים עוד מימי הביניים, אולם בשיח האנטישמי של שנות ההפקה של "נוספרטו", דימוי היהודי חלק תכונות דומות לאלו של הרוזן אורלוק. על כך מוסיף אריק קורלנדר בספרו "המפלצות של היטלר",[2] כי מאפייניו הפיזיים של הרוזן נתפסו כמסמנים של הפיזיונומיה היהודית. הרוזן גילם את השוני שבין הגזע הנורדי ובין הגזע היהודי, שהוא "אנושי באופן מוזר ואחר בצורה מחרידה, לא מוסרי בעליל, בלתי נראה, מנוגד לחוקי הטבע ומתועב". הפרקטיקה של הרוזן, לדברי קורלנדר, התפרשה כפרקטיקה יהודית – הפצת מחלות, שתיית דמם של הארים, השחתת נשים גרמניות והפעלת רשת בין־לאומית של עבדים נרצעים הנתונים להשפעתו ההיפנוטית ומוכנים לבצע את זממו.

מוטיב החולדות כמטפורה להתפשטות מזיקים והפצת מחלות, לטענתם של קייס וקורלנדר, הובא לידי שימוש ביתר שאת בתעמולה הנאצית. הדוגמה המובהקת לכך היא ההקבלה הוויזואלית שנעשתה בסרט "היהודי הנצחי" בין התפשטות היהודים מחד גיסא ובין התפשטותן של החולדות והמחלות מאידך גיסא. כמו כן, סגנון החיים היהודי משול לצורת הקינון של חולדות ומזיקים למיניהם.

התפשטות החולדות כהתפשטות היהודים, מתוך "היהודי הנצחי", 1940. במאי: פריץ היפלר, משרד התעמולה של הרייך השלישי. תצלום:Bundesarchiv

עד ליציאת גרסתו של אגרס לאקרנים בתחילת 2025, קהילת מעריצי תת־ז'אנר סרטי הערפדים ומעריציו של הבמאי המתינו בציפייה עצומה אשר הייתה אפופה בסקרנות ובמתח לגבי עיצוב דמותו של הרוזן אורלוק. בגרסה זו בחר אגרס ליצור דמות שונה מאוד מזו של הרוזן אורלוק המקורי. אורלוק של אגרס לובש מעיל וחובש כובע מסורתיים מפרווה, ועם תסרוקתו ושפמו הרחב הם מעידים על מעמדו ועל שיוכו לבית אצולה טרנסילבני מהמאה ה־16, מראה שעשוי להזכיר גם קוזק. אולם מתחת לכסות המאיימת, תצלומי תקריב חושפים אותו כגופה מרקיבה. שפתו היא השפה הדאקית, שפה קדם־רומנית שנכחדה בין המאה ה־4 למאה ה־6, מה שמרמז על מקורו מעולם עתיק ורחוק מהמדע ומהמודרנה. המקומיים מספרים על עסקה שרקח עם השטן והפכה אותו לתועבה כנגד האל – גווייה מקוללת המהלכת על פני האדמה וניזונה מדמם של החיים, רוע קדום הזורע מוות וחורבן. בחירתו של אגרס להציג את אורלוק כגווייה מפיצת מגפות – על פני השימוש המוכר בדם ובניבים – מחזירה את הערפד למקורו בפולקלור האירופי כמת אשר קם מקברו בלילה לרדוף ולהדביק את קרוביו במחלות מסתוריות וקטלניות. הצגתו של הרוזן אורלוק כרשע אולטימטיבי המגיח מהסטרא אחרא מתאפשרת גם באמצעות שימוש קולנועי בצללים עזים, בפלטת צבעים קודרת ובמיזנסצנות המשרות תחושה על הצופה כי אכן ירד עמוק אל מדורי הגיהינום.

נוספרטו של אגרס מתוך כרזת הסרט

ניתן אפוא לתהות: האם הרוזן אורלוק של אגרס, המגיח כשריד מעולם עתיק אל תוך המודרנה, משמר את הדימוי של ה"אוסטיודן"? והאם האימה שהוא מטיל בדמותו ובתכונותיו טומנת בחובה אלמנטים אנטישמיים, כפי שיוחסו לסרטו של מורנאו?

ובכן, אומנם "נוספרטו" של אגרס נשאר נאמן לעלילת המקור ועושה שימוש נרחב במוטיב החולדות, אך בשונה מהיצירה של מורנאו, אין במראהו כאציל טרנסילבני כדי לרמוז לנו ממש על מאפיינים "שמיים". נוסף על כך, מקורו הגאוגרפי של הרוזן מהמזרח אינו ניצב במוקד הסרט כמו מקורו השטני והעל־טבעי. מובן שבמסורת הנוצרית כוחות על־טבעיים ויחסים עם השטן נקשרו גם עם יהודים, אולם במקרה הנדון, סביר יותר שאגרס קורץ למוסכמות תת־ז'אנר הערפדים ותו לא.

אם גרסתו של אגרס נעדרת מוטיבים אנטישמיים, אזי מה היא כן משקפת ביחס לרוח הזמן הנוכחית? האם היא מבטאת בצורה עכשווית אך בוטה ונועזת את החרדות שהסרט המקורי ביטא מפני מגפות, בדידות, איומים פנימיים וחיצוניים על מוסד המשפחה ופריצה של הגבולות המיניים המקובלים? או שמא מוטיב הניגוד בין פיתוי לדחייה, וכן האלימות שאורלוק מפעיל על הגיבורה, משקפים ביקורת עכשווית כנגד גברים כוחניים אלימים?

שאלות אלו מזמינות דיון ער ומעמיק, אולם בינתיים ניתן לכל הפחות לנעוץ שיניים בסרט ערפדים ללא רמיזות אנטישמיות.

את עבודתי במכון התחלתי בסוף 2023, כשהצטרפתי למיזם ועדת ספרי הלימוד הגרמנית־ישראלית בתפקיד מקטלג אוספי ארכיון. בסוף 2024 מוניתי לתפקיד מנהל האוספים של המכון.

במסגרת עבודתי חשוב לי להנגיש את האוספים שברשותנו ולפרסם אותם בהקשר המתאים לערוצי המדיה החברתית של המכון.

מלבד העבודה עם חומרי הארכיון, אני שותף לפעילויות אחרות במכון, כמו הפעילות במסגרת ציון 70 שנה לייסוד מכון ליאו בק בירושלים.

אני מלגאי ועמית מחקר במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. את עבודת הדוקטורט שלי אני כותב על יחסי הגומלין שבין התעמולה הנאצית האנטישמית ובין האופן שבו תפסו ועיצבו גרמנים ברייך השלישי דימויים אנטישמיים. חלק מהקורפוס שבניתי מורכב מאוספי ארכיון מכון ליאו בק בירושלים ומכון ליאו בק בניו יורק.

על עבודת המחקר שלי זכיתי בפרס אריך ודב קולקה לשנת 2025.

---

[1] Anton Kaes, Shell Shock Cinema: Weimar Culture and the Wounds of War, Princeton 2009.

[2] Eric Kurlander, Hitler’s Monsters: A Supernatural History of the Third Reich, Yale 2017.