הירשנברג החל לעבוד על הציור כבר בשנת 1899, אך השלים אותו רק ב־1904, כאשר ברקע התחוללו הפוגרומים במזרח אירופה, ובייחוד פרעות קישינב בשנת 1903. אירועים אלה חוללו זעזוע עמוק בעולם היהודי והשפיעו על סופרים, על משוררים ועל אומנים. "גלות" היה במובנים רבים תגובה למציאות זו – מעין ייצוג סמלי של גורל העם היהודי כולו. היה זה ציור גדול ממדים, שגובהו לפי השיעור כמטר וחצי ורוחבו כשני מטרים, ואולי אף יותר. במרכזו נראית שיירה של עשרות פליטים יהודים – בהם זקנים, נשים וילדים – הצועדים בנוף מושלג וריק. מפניהם ניבטים העייפות והייאוש, וגופם כפוף תחת נטל המשא והמסע. הם עטופים במעילים כבדים ובטליתות, אחדים מהם אוחזים ציוד קל או חפצי קודש, אך רובם נטולי כול.

הירשנברג השקיע מחשבה רבה בבניית הקומפוזיציה. אומנם הציור המקורי נעלם, אך נותרו רישומי הכנה רבים שהכין, והם מעידים על כך שהוא השתמש בבני משפחתו כמודלים. דמות הגבר האוחזת בספר התורה היא דיוקנו העצמי — בחירה הממקמת את האומן עצמו בתוך גורל העם המתואר. בראש הקבוצה צועד זקן בעל זקן לבן, גבו כפוף ושבור. ניתן לראות בו מעין מנהיג רוחני, התגלמות של היהודי הנודד – אך אין הוא הולך לעבר יעד ברור אלא אל האופק הבלתי נראה, לעבר גורל לא ידוע.

הציור עורר הד ציבורי מיידי לאחר הצגה בתערוכה לאומנות בקרקוב בשנת 1904. באותה שנה פורסמו חלק מרישומי ההכנה בכתב העת היהודי־גרמני Ost und West בחוברת שהוקדשה לבנימין זאב הרצל לצד טקסטים שונים, בהם של מקס נורדאו ושל מרטין בובר. לימים הודפסו העתקים של היצירה בעיתונים, על גלויות ואף על כרטיסי ברכה לראש השנה, חלקם בשחור–לבן וחלקם בצבע. רבות נכתב עליו בקרב עיתונות התקופה. כך למשל נכתב בעיתון ״הצופה״: ״הירשנברג הוא בן עם היהודים, בצרתם לו צר […] ציור ['גלות'] אשר אנחנו היהודים מחויבים לשמרו באוצר האומה. אך לדאבנונו – איה? אין עוד מוזיאון יהודי לאמנות. הציור 'גלות' יתגלגל על פני התבל כהעם אשר התגלם בו, ואש צרותיו הובעו בו״ (״הצופה״ ורשה, התערוכה לאומנות בקרקוי, אברהם ניומן, 12 בדצמבר, 1904).

ואכן, עד שנפתח המוזיאון היהודי בברלין בשנת 1933, נדד הציור מתערוכה לתערוכה ומעיר לעיר. בנובמבר 1907 למשל, הוצג בתערוכה בברלין. המבקר אהרֹן חרמוני תיאר בעיתון ״העולם״ כיצד בתערוכה אחרת בעיר שבה הוצגה היצירה, רוב המבקרים הגרמנים־יהודים חלפו במהירות על פני היצירה, כמעט מבלי להביט בה, שלא ייחשבו חלילה למזדהים עם דמותו ה"אוסט־יודן", יהדות מזרח אירופה. גם בתערוכה זו היה המצב דומה: ״ומחדש עומד הנני למול 'גלות'. פה דממה, אין איש. התערוכה הלא אך יהודית! ובימי החורף בני דתנו בברלין עסוקים […] כמה תיאטרונים, ספורטים […] וההכנות לחג־הלידה!״ (אהרֹן חרמוני, ״העולם״, 4 בדצמבר, 1907).

אך יצירת "גלות" נתפסה לא רק כתיאור של מצוקת העם היהודי, אלא גם כנקודת מוצא אידיאולוגית שממנה צמחה תפיסת התחייה הלאומית בארץ ישראל. במידה רבה היא הייתה מעין סמל ציוני שחיזק את "שלילת הגלות". הירשנברג, שהיה ציוני מובהק, תיאר את חיי הגולה היהודיים באופן יוצא דופן ולעיתים מצמרר בהתבוננות עכשווית היודעת על האסון העתיד לבוא. יצירתו שימשה מעין הוכחה חזותית למצוקת החיים בגולה שתיפתר רק בעזרת עלייה ארצה, חלום שמימש בעצמו: ״כיום הגיע הירשנברג למרום חפצו. הנהו סוף סוף תחת השמים התכלת של אותה הארץ אליה השתוקק זה כמה. […] ואם ידע הצייר הירשנברג ליפות כל כך את חיינו הגלותיים על אחת כמה וכמה ידע למסור את כל יפי ארצנו הציורית והנחמדה באמת״ (חמדה בן יהודה, ״השקפה״, 16 באוקטובר, 1907). הירשנברג הוזמן ללמד בבית הספר לאומנות "בצלאל" בירושלים, אלא שהוא נפטר כעבור שנה בלבד, בגיל 43. אך למרות שחי בירושלים שנה אחת בלבד, הספיק לצייר כמה דיוקנאות וציורי נוף מוארים ובעלי צבעים בוהקים, ניגוד ברור לציורי הגולה שלו.

אומני בצלאל, בהם זאב רבן, בוריס שץ ושמואל קרצ׳מר, יצרו יצירות שצוטטו באופן מובהק מתוך ״גלות״. אך השפעתו של הציור חרגה מעולם האומנות. כבר ב־1904 ציין הסופר יוסף חיים ברנר בסיפורו ״מעשים״ את היצירה: "ובא אותו מר־נפשׁ ונכה־רוח למעונו הבודד ושַׁועה אחת נוראה ואיומה היתה בפיו כל אותו הלילה: צוענים אנחנו. צוענים ולא בני־גולה, צוענים מקוללים […] וביום השני לא השכים אותו אדם למלאכתו, אעפ"י שפועל־ציון הוא. ורק […] בטרם יאיר הבוקר לקח את התמונה של הירשנברג הגדולה והנאדרה בטרגיותה, 'גלות', אשר היתה תלויה מעל לראשו, ויקרענה לקרעים קטנים: צוענים אינם בגלות" (י"ח ברנר, "מעשים", הזמן, אדר ב' תרס"ה).

בשנת 1905 כתב המשורר מוריס רוזנפלד את השיר "מארש הגלות", המתאר את נדודיו הנצחיים של העם היהודי. רבים משערים כי נכתב בהשראת ציורו של הירשנברג. שנים מאוחר יותר נכתב השיר העברי "בארץ חמדת אבות" – תשובה ציונית מנצחת, הקוראת ״גילו גיל גיל גיל״ כנגד "אימער ויי, ויי, ויי" (תמיד לבכות, לבכות, לבכות), בשל החזרה לארץ הקודש.

גורלו של הציור עצמו מוסיף לעורר עניין גם כיום. בשנת 2006 נמכרה רפרודוקציה שלו בסכום של 25,300 דולר. בניגוד ליצירות רבות שהוחזרו לבעליהן לאחר מלחמת העולם השנייה, עקבות "גלות" אבדו לחלוטין. עם סגירת המוזיאון בידי הנאצים נרשמו מרבית היצירות והאוספים, אך "גלות" כלל לא הופיעה ברשימות המלאי. גם שאר היצירות המונומנטליות שהיו באוסף המוזיאון נעלמו לאחר ליל הבדולח, וככל הנראה הושמדו בהפצצות או הועברו למקום אחסון שלא אותר עד היום. ועדיין, אף על פי שהיצירה הוצגה והתקיימה במשך פחות מחצי מאה, אנו יכולים לדעת כיצד נראתה בזכות רפרודוקציות של תלמידים לשעבר, רישומי הכנה, תצלומים וגלויות. דווקא אותה יצירה אדירה, שהפכה סמל לגורל היהודים באירופה ושהציגה נדודים ואובדן – אבדה בעצמה. בכך היא קיבלה רובד נוסף – לא רק דימוי של יהדות אירופה הגולה, אלא של יהדות שאבדה ושאין עוד להשיבה, חיים שהיו ושנעלמו לעולמים.