ב־15 במרץ 1894 נפתח בניו יורק דו־קרב השחמט בין וילהלם שטייניץ (Wilhelm Steinitz) לעמנואל לסקר (Emanuel Lasker). הוא הסתיים כעבור יותר מחודשיים, ב־26 במאי, במונטריאול. לסקר הצעיר ניצח בעשרה משחקים, הפסיד בחמישה וסיים ארבעה בתיקו – וזכה בתואר אלוף העולם. עבור עולם השחמט זו הייתה רעידת אדמה: שטייניץ היה אלוף העולם הרשמי הראשון, האיש שכתב את ספרי התאוריה ששחמטאים גדלו עליהם. לסקר היה צעיר ממנו בשלושים ושתיים שנה, מתמטיקאי ופילוסוף יהודי מפרוסיה שכבר הוכיח את כוחו מול שחקני צמרת, אך עדיין נדרש להצדיק את מעמדו מול דור השחמטאים הוותיק. הניצחון של לסקר פתח את תקופת האליפות הארוכה ביותר בתולדות השחמט הרשמי: עשרים ושבע שנים, עד הפסדו לחוסה ראול קפבלנקה (José Raúl Capablanca) ב־1921.

איך קרה ששני יהודים ממרכז אירופה עמדו במרכזו של רגע מכונן כזה בתולדות השחמט? כדי להבין זאת יש להתחיל בימי הביניים. המפגש עם התרבות הערבית־פרסית במאה העשירית והאחת עשרה הביא את השחמט לאירופה וגם אל הקהילות היהודיות. היות שלא היו מעורבים בו הימורים או מזל, פוסקים יהודים רבים ראו בשחמט בילוי המותר גם בשבת כל עוד אינו כרוך במשחק כסף, ובמהרה הוא תפס מקום של תחביב מוכר בבתים יהודיים.

במאה התשע עשרה נעשה השחמט נפוץ במועדונים, בבתי קפה, בעיתונות ובתחרויות בינלאומיות. הוא התאים היטב לעולמה של הבורגנות המשכילה: משחק בעל כללים אוניברסליים, הדורש לימוד, זיכרון, ריכוז, קריאה ויכולת אנליטית. באותה תקופה עברו יהודי גרמניה והתפוצות דוברות הגרמנית תהליכי עיור והשתלבות במעמד הביניים. האמנציפציה פתחה בפני היהודים מקצועות ומסלולי השתלבות חדשים והם הפכו, במידה הולכת וגוברת, לקבוצה עירונית ובורגנית. הודות לתמורות הללו נוצרו מרחבים שבהם יהודים משכילים יכלו להשתתף בתרבות האירופית הכללית, ולעיתים אף להוביל אותה. באמצע המאה התשע עשרה החלה לבלוט התרומה היהודית בענף השחמט, עם הופעת שמות יהודיים רבים בסלונים של פריז, של לונדון ושל ברלין. גם בתי הקפה, שהיו מוקד חשוב של תרבות יהודית מודרנית בערים כמו וינה, ברלין, ורשה, אודסה וניו יורק, סיפקו מרחב מתאים במיוחד למשחק ולצפייה בשחמט, וכן לוויכוח ולכתיבה על המשחק.

וילהלם שטייניץ היה אחד הבולטים מבין היהודים שקידמו את השחמט ממשחק של פנאי לענף רציני ומכובד. הוא נולד בפראג בשנת 1836 למשפחה יהודית ענייה, ונחשף לשחמט בגיל 12. בגיל 20 הוא עבר לווינה כדי ללמוד מתמטיקה במכון הפוליטכני, ושם ניתנה לו לראשונה ההזדמנות לשחק שחמט ברמה מקצועית. ניצחונו בטורניר וינה ב־1861 סלל לו את הדרך להשתתפות בטורניר הבינלאומי בלונדון ב־1862, והוא נעשה בהדרגה לאחד השחקנים החזקים בעולם. בשנת 1866 ניצח בלונדון את אדולף אנדרסן (Adolf Anderssen), שנחשב אז בעיני רבים לשחקן החזק ביותר, ובכך ביסס את מעמדו כמועמד המרכזי לבכורת השחמט העולמית. גדולתו של שטייניץ לא הייתה רק בניצחונות שזכה להם, אלא גם בשינוי התפיסה של המשחק. עולם השחמט של המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה נטה להעריץ התקפות ישירות, הקרבות כלים ומשחק "רומנטי" ומלא ברק. שטייניץ, שהחל גם הוא כשחקן התקפי, פיתח בהדרגה תפיסה אחרת, שנשענה על יתרון עמדתי, מבנה רגלים, הגנה נכונה, שליטה במרכז, ניצול חולשות קטנות ותכנון אסטרטגי. תרומתו התאורטית נחשבת לאחד מיסודות השחמט המודרני.

בשנת 1886 קיבל שטייניץ מעמד רשמי יותר הודות לדו-קרב שנערך בינו ליוהנס צוקרטורט (Johannes Zukertort). באותו זמן נחשבו שטייניץ וצוקרטורט לשני השחקנים שיכולים לטעון לבכורה העולמית. הדו־קרב של 1886 התקיים בארצות הברית: תחילה בניו יורק, לאחר מכן בסנט לואיס ולבסוף בניו אורלינס. בניו יורק ניהלה את האירוע ועדה של מועדון השחמט של מנהטן, ובראשה נשיא המועדון ג׳ורג׳ ט. גרין, שהכריז על פתיחת המשחקים. באותן שנים לא היה עדיין גוף בינלאומי שניהל את תחרויות השחמט ברמה הבינלאומית, ואירועים כאלה נשענו על הסכמות בין השחקנים, על מועדוני שחמט מקומיים, על עיתונות ועל קונצנזוס של קהילת השחמט. עיתונות התקופה תיארה את העניין העמוק של חוגי השחמט באירוע, שנועד להכריע "מי הוא כיום השחקן הטוב בעולם". שטייניץ ניצח 10:5, עם חמש תוצאות תיקו, והוכר כאלוף העולם הרשמי הראשון.  

שטייניץ לא הסתפק בתואר. הוא ערך טורי שחמט בעיתונים והוציא לאור את "הביטאון הבינלאומי לשחמט" (International Chess Magazine) ואת "מדריך השחמט המודרני" (The Modern Chess Instructor), שבו ניסח את תורת המשחק העמדתי. תורתו הופצה במרחב דובר הגרמנית גם באמצעות זיגברט טאראש (Siegbert Tarrasch), רופא יהודי יליד ברסלאו.

עמנואל לסקר, שלקח משטייניץ את התואר, נולד ב־1868 למשפחה יהודית בברלינכן שבנוימרק. אביו היה חזן. הוא למד מתמטיקה ופילוסופיה בברלין, בגטינגן ובהיידלברג, ובהמשך השלים דוקטורט בארלנגן. עוד לפני שהיה לאלוף עולם, שילב לסקר בין שחמט מקצועי לעיסוק במתמטיקה ובפילוסופיה. בשנת 1893 אף הרצה על משוואות דיפרנציאליות באוניברסיטת טוליין בניו אורלינס. קריירת השחמט של לסקר התקדמה במהירות: בשנת 1889 חלק את המקום הראשון בתחרות הראשית בברסלאו, ובשנים שלאחר מכן ניצח בתחרויות בברלין, בלונדון ובניו יורק, וכן בדו־קרבות מול ז׳אק מיזס, הנרי בירד וג׳וזף הנרי בלקבורן. הישגים אלה פתחו בפניו את האפשרות לאתגר את שטייניץ. לסקר העריך את עקרונותיו של שטייניץ, אך לא היה דוגמטי כמותו. מקובל לתאר את לסקר כמי שהדגיש יותר מקודמיו את הממד המעשי והפסיכולוגי של המשחק: לא רק העמדה ה"אובייקטיבית" חשובה, אלא גם החולשות, ההרגלים ואי־הנוחות של השחקן שמולך.

במאה העשרים כבר היה השחמט חלק מוכר וידוע מן התרבות היהודית־אירופית. עדות יפה לכך נמצאת בכתב העת "מזרח ומערב" (Ost und West), שראה אור בברלין בין 1901 ל־1923 והוקדש לתיעוד הישגים אומנותיים, ספרותיים ומדעיים יהודיים במסגרת מה שכונה "הרנסנס היהודי". בין המדורים הקבועים שלו היה גם מדור שחמט, שהציג משחקים מפורסמים וכתבות על המשחק. בעמוד מתוך גיליון משנת 1909, הנמצא בארכיון מכון ליאו בק, ניתן למצוא כתבת רקע על ההיסטוריה היהודית של השחמט, עם שיר בעברית על המשחק המיוחס לאברהם אבן עזרא.

לאחר עליית הנאצים לשלטון החלה הרחקה של היהודים ממוסדות ספורט, תרבות וחברה. ב־9 ביולי 1933 ביטלה הוועידה הכלל־גרמנית לשחמט את חברותם של כל היהודים, כך שכל המסגרות הרשמיות במדינה נסגרו בפניהם. לסקר עזב את גרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון ועבר תחילה לבריטניה, אחר כך לברית המועצות ולבסוף לניו יורק, שם הוא מת ב־1941. שחקנים יהודים אחרים הודרו ממועדונים ומתחרויות, יצאו לגלות או נעלמו מן הזירה הציבורית.

למזלנו, אין זה אקורד הסיום של הקשר בין הקהילה היהודית לשחמט. מלבד שטייניץ ולסקר, ארבעה שחקנים ממוצא יהודי הגיעו למעמד של אלופי עולם. בסך הכול כשליש מאלופי העולם היו בעלי מוצא יהודי. השחמט, דווקא מפני שאינו קשור למולדת אחת או לשפה אחת, נדד עם מהגרים, עם פליטים ועם קהילות חדשות. גם בישראל מתקיימות כיום תחרויות נוער, אליפויות וקורסי הדרכה, והמשחק זוכה להערכה הממשיכה את הקשר המסורתי בין שחמט לקהילה היהודית, שנוצר אי שם בימי הביניים.