ערב אחד של בשנת 1948. פרנציסקה ברוך ניעורה למשמע דפיקה על דלת דירתה בירושלים. האיש שעמד בחוץ היה שר החוץ משה שרת, שהיה עליו לצאת למחרת לחוץ לארץ, והוא לא רצה לנסוע עם דרכון שעיצובו גרוע כל כך כמו הדרכון הזמני של מדינת ישראל. סמל המדינה כבר הוטבע בכריכה, והוא ביקש מברוך לצייר מחדש את ארבע שורות הכיתוב שיוטבעו בזהב. למרות לוח הזמנים הבלתי אפשרי הסכימה ברוך להכין את הכיתוב. כריכת הדרכון שעיצבה תשמש את מדינת ישראל עד שנת 1980.

הסיפור מדגים את כישרונה הייחודי של פרנציסקה ברוך, שנדרשה לא פעם למשימות עיצוב וטיפוגרפיה מסובכות ולא אופייניות. את עבודותיה הראשונות בשפה העברית עשתה כאשר לא הכירה את הכתב העברי כלל, ורק למדה את צורת האותיות מתוך מחקר של כתבים בני מאות שנים, מבלי להכיר את משמעות המילים.

פרנציסקה אסתר ברוך נולדה בהמבורג בשנת 1901. בגיל 17 התקבלה למוסד ההוראה של המוזאון המלכותי לאומנויות ולמלאכות בברלין. היא למדה שם איור, גרפיקה, עיצוב ספרים ורישום אותיות אצל האומן ארנסט בהם, ובד בבד השתלמה בכתיבה אומנותית אצל אלזה מרקס־פנציג. כבר בשנת 1920 זכתה בפרס ראשון בתחרות לעיצוב צלחות חג מולד של מפעל הפורצלן המלכותי בברלין.

בשנות העשרים עבדה ברוך גם עבור אדווין רדסלוב, הממונה על האומנות מטעם רפובליקת ויימאר. היא הכינה סמלים, מדליות, כתובות ותעודות כבוד, ועבדה על העיצוב הגרפי של תערוכות ושל אירועים ממלכתיים. בעבודות הללו הטביעה אותיות על חומרים שונים, לרבות בכרזות, בדים, כלי חרס וכלי מתכת. עבור ברוך, האותיות היו צורות גרפיות שיש לעצב ולקבע כך שייטיבו להיות מובנות בעיניו של הקורא.

המפגש המשמעותי הראשון שלה עם הכתב העברי התרחש בשנת 1921. האומן היהודי־גרמני יעקב שטיינהרדט הוזמן ליצור מהדורה ביבליופילית להגדה של פסח. תחילה הוא תכנן לעטר אותה בתחריטים, אך ברוך שכנעה אותו לעבור לחיתוכי עץ. לאחר שראה את רישום האותיות הגרמניות שלה, ביקש ממנה לכתוב ביד את הטקסט העברי ואת הטקסט הגרמני.

כאמור, ברוך לא ידעה לקרוא ולכתוב בעברית בעת ההיא, ולא הכירה את הכתב העברי. כדי להתמודד עם המשימה, היא חקרה לעומק ספרים וכתבי יד יהודיים מימי הביניים, ובייחוד את "הגדת פראג" משנת 1526. על בסיס מחקר זה היא יצרה את הטיפוגרפיה שתשמש בהגדת שטיינהרדט. ההגדה יצאה לאור בשנים 1921–1922 במהדורה מוגבלת של מאתיים עותקים, ובה רישום האותיות של ברוך לצד חיתוכי העץ האקספרסיוניסטיים של שטיינהרדט.

האותיות שציירה ברוך להגדת שטיינהרדט נעשו לבסיס של אחת מעבודותיה המוכרות ביותר. היא פנתה ליוסף צ׳רקסקי, מנהל המחלקה לכתבים עבריים ומזרחיים בבית יציקת האותיות ברתהולד בברלין, והציעה להפוך את הרישומים לגופן דפוס. האותיות נחתכו, נוצקו בעופרת והופצו בשם ״סת״ם״ – גופן כבד, כהה ובעל נוכחות טקסית. הקווים האופקיים שלו רחבים מן הקווים האנכיים, האותיות ניצבות בצפיפות, ועל חלקן מופיעים "סריפים", זיזים המזכירים את פעולת ידו של סופר. הגופן התאים במיוחד לכותרות, להזמנות ולמסמכים שביקשו לשדר חגיגיות, מסורת וסמכות.

גופן סת"ם זכה לפופולריות רבה ונחשב אחד הגופנים העבריים המצליחים של שנות העשרים והשלושים. אך ברוך לא נהנתה מהצלחה זו. צ׳רקסקי יצר על בסיס עבודתה גרסאות נוספות, ובהן אות חלולה בשם ״רחל״ וגרסה צרה בשם ״רמב״ם״, ללא שיתוף פעולה מצידה וללא רשותה. בחוברת הדגימות של ברתהולד נשמט שמה, וברוך לא קיבלה תשלום עבור הגופן.

בנובמבר 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, עזבה ברוך את גרמניה ועלתה לארץ ישראל. השלטונות הבריטיים לא הכירו ב״עיצוב גרפי״ או ב״רישום אותיות״ כמקצוע המקנה רישיון עבודה, ולכן נאלצה לעבור קורס מזורז בעיצוב חלונות ראווה ולקבל תעודת אומן. היא הגיעה לתל אביב כמעט בלי כסף, וחלק ניכר מחפציה ומכלי עבודתה נותר בנמל יפו.

עבודתה הראשונה בארץ הייתה עיצוב תערוכה לכבוד יום הולדתו של חיים נחמן ביאליק. לעבודה זו הגיעה באמצעות אחד מן המכרים היחידים שהיו לה בארץ מימיה בברלין, האדריכל היינץ ראו. ראו גם היה זה ששכנע את ברוך לעבור לירושלים, שם הכיר לה אדריכלים שנזקקו לכתובות ולשלטים עבור בניינים חדשים. ברוך עיצבה אותיות עבור מבני הדסה, עבור היברו יוניון קולג׳ ועבור מוסדות במכון ויצמן. כדי להשלים את הכנסתה בין עבודת העיצוב, התפרנסה ברוך מאפיית עוגיות מרציפן, שאותן ארזה בקופסאות קרטון מוקפדות תחת הסמליל "תופיני ברוך", שאותו עיצבה בעצמה.

עיצוביה של ברוך עזרו לעצב את הזהות החזותית של המדינה שבדרך. ב־1936 עיצבה את הסמליל של עיתון ״הארץ״. העיצוב שיצרה נשאר בשימוש עד היום, כמעט ללא שינוי. לאחר מכן שכרה אותה משפחת שוקן לפתח גופן עבורה, מה שהוליד את הגופן ״שוקן־ברוך״, שנחתך ליציקה בידי חברת מונוטייפ. הגופן שימש בשנת 1949 בהדפסת ״מסה ומעש״, הלא היא האוטוביוגרפיה של חיים ויצמן.

מעבר לעיצוב גופנים, ברוך גם ציירה מפות עבור ״פלסטיין פוסט״, עיצבה כריכות ספרים, תווי ספר, מדליונים וסמלים להוצאות כמו מוסד ביאליק, מסדה ותרשיש. היא יצרה אותיות מברזל, מאבן ומפסיפס, וכן שלטים מסחריים וחלונות ראווה. כאשר עבודות גרפיות היו נדירות בימי מלחמת העולם השנייה, הכינה אפילו ממתקי מרציפן בתבניות שחרטה בעצמה וארזה אותם בקופסאות שעיצבה. גם מוצר מזון זמני נעשה אצלה למכלול של צורה, דימוי, אות ואריזה.

עם הקמת המדינה הכינה ברוך עבודות גרפיות עבור הממשלה, בהן גם הדרכון שסיפורו פתח את הרשומה הזו. היא השתתפה גם בקבוצת המעצבים שפעלה לגיבוש סמל העיר ירושלים, לצד אליהו קורן, איתמר דוד, צבי נרקיס ואחרים. עבודתה עברה אפוא מן הספר הפרטי ומכתב העת אל חפצים וסמלים שבאמצעותם הציגו את עצמם מוסדות בפני הציבור.

ברוך נפטרה בירושלים בשנת 1989. רק עשרות שנים לאחר שעיצבה את עבודותיה המרכזיות החל מפעלה לזכות בהכרה ציבורית רחבה. בשנים 2015–2016 הציג מוזאון ישראל את עבודתה לצד עבודותיהם של משה שפיצר והנרי פרידלנדר בתערוכה ״דפוסים משתנים״, שהוקדשה לחלוצי העיצוב הגרפי העברי. בשנת 2017 עיצב עודד עזר את הגופן ״עזר פרנציסקה״, המבוסס על סת״ם ומחבר את צורותיה ההיסטוריות של ברוך לטיפוגרפיה דיגיטלית עכשווית.

פרנציסקה ברוך שייכת לקבוצה הטרגית של יוצרים שתרומתם לא קיבלה את ההכרה הראויה בחייהם. בעבודתה היא עזרה להביא את העברית, שפה של עבר ושל ספרי קודש, אל ההווה ואל היום־יומי. וכך כתבו עמיתיה הנרי פרידלנדר וגדעון שטרן: "עיצוביה משלבים רגש טבעי ופשוט לצורה הטהורה עם הבנה אינסטינקטיבית לגבולות האפשרויות הגראפיות. המתווה המוגמר נראה כאילו הגיע בקו ישר אל הצורה הסופית והאפשרית היחידה". עבודתה היסודית של ברוך הולידה עיצובים הנמצאים בשימוש עד היום, והייתה השראה לדורות של מעצבים ישראלים.

בהכנת הרשומה סייעה עדי הראל, ותודתנו נתונה לה.

לקריאה נוספת:

מאמרו של גדעון שטרן על פרנציסקה ברוך באגודת ידידי הספר ובתרגומה של אתי תמרי.