הנאו־אורתודוקסיה של הרב שמשון רפאל הירש, המגולמת במשנת "תורה עם דרך ארץ", היא אחד המיזמים האינטלקטואליים החשובים ובני הקיימה ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית. לא הייתה זו רק תגובה ריאקציונרית לתנועה הרפורמית הצומחת, אלא משנה פילוסופית מתוחכמת ומקיפה לחיים יהודיים מסורתיים בעולם המודרני. הירש (1808–1888) ביקש להוכיח כי נאמנות בלתי מתפשרת לחוק האלוהי, ההלכה, לא זו בלבד שעולה בקנה אחד עם עיסוק עמוק ועקרוני בתרבות האירופית החילונית, אלא אף מתעצמת בזכותו. דרך הסינתזה הזאת בנה הירש מעין "דרך שלישית", שדחתה הן את נטיית ההתבוללות של הרפורמה והן את נטיית הבידוד שכפו על עצמם אנשי המסורת בעידן הגטו. אידיאולוגיה זו הניחה את היסודות האינטלקטואליים לאורתודוקסיה המודרנית, והִנדסה מודל של זהות יהודית המסוגל לנווט בזרמי האמנציפציה בלי להקריב את השלמות הדתית. בכך הותירה זו מורשת שעודנה מושא לוויכוחים עזים ולפרשנויות מחודשות עד ימינו.

כדי להבין את הישגו של הירש, יש לתפוס את המשבר העמוק שחוותה יהדות גרמניה. הנאורות (Aufklärung) והבטחת האמנציפציה האזרחית הציבו לה אתגר חסר תקדים. נדמה היה כי האזרחות דורשת הגדרה מחדש של היהדות, צמצומה מאורח חיים כוללני לדרגת עדה דתית פרטית, כמו הנצרות הפרוטסטנטית או הקתולית. התנועה הרפורמית המתהווה אימצה פרדיגמה זו, וטענה כי יש להפריד בין הליבה "הרלוונטית מבחינה אתית" של היהדות ובין חוקי הפולחן והטקס "המיושנים" שלה, אשר חסמו בעיניה את הדרך לאינטגרציה חברתית. המטרה הייתה להיעשות ל"גרמנים בני דת משה". היחס הבסיסי של היהדות המסורתית למודרנה ולתרבותה החילונית, בייחוד במזרח אירופה, היה של פחד. הם ראו בהן איום רוחני עמוק על אורחות חייהם ועל עולמם הערכי, ולכן התגובה העיקרית שדגלו בה הייתה הסתגרות קהילתית.

הירש דחה את שתי החלופות. הוא טען כי התפיסה שהיהדות והמודרנה מתנגשות זו בזו היא כוזבת ונובעת מאי־הבנה של שני הצדדים. לשיטתו, התורה אינה שריד עתיק שיש לתקנו או אוצר שיש להסתירו, אלא תוכנית אלוהית נצחית לשכלול האדם והחברה. הבעיה לא הייתה חוסר ההתאמה של התורה למודרנה, אלא כישלונו של הדור להבין את התפקיד והערך הנצחיים שלה. המיזם שלו לא היה אפוא פשרה או התנצלות, אלא ניסוח תיאולוגי ופילוסופי מחודש ומעמיק.

הביטוי "תורה עם דרך ארץ" הוא המוטו המרכזי של הירש. אף שלמונח יש שורשים רבניים קדומים יותר, הירש העניק לו תוכן חדש. ראשית, על האדם להיות "Mensch" – אדם שלם ומתורבת, המממש את הפוטנציאל האתי והאינטלקטואלי האוניברסלי של האנושות. הדבר כולל שליטה במדע, באומנות, בספרות ובפילוסופיה, והשתתפות מלאה בחיים הכלכליים והאזרחיים של המדינה. שנית, אדם זה מקדש את ההומניזם האוניברסלי שלו כ"ישראל", כיהודי, על ידי חיים של כפיפות מוחלטת למצוות האלוהיות. בעבור הירש, לא היו אלה שני תחומים נפרדים – קודש וחול – אלא שלמות אחת, אינטגרטיבית. "דרך ארץ" (התרבות החילונית) מספקת את חומר הגלם של החיים, ואילו התורה מספקת את הצורה והתכלית האלוהית, ובכך מרוממת גם פעילויות ארציות למעמד של עבודת קודש.

נקודה מכרעת בשיטתו הייתה גישתו החדשנית למשמעות המצוות (טעמי המצוות). בפירושיו הנרחבים לחומש ולספר תהלים, וביצירות כמו "חורב", פיתח הירש מערכת סמלית מורכבת. הוא טען שהמצוות הן מערכת חינוך אלוהית שנועדה למשטר את אופי האדם ולהנחיל רעיונות אתיים יסודיים. לדוגמה, דיני הכשרות אינם בעיניו גזירות שרירותיות, אלא אימון בשליטה עצמית, המלמד את היהודי לכפוף את יצריו הגופניים לרצון המוסרי הגבוה. דיני השבת הם הצהרה שבועית על ריבונותו של האל על הבריאה ומלמדים את האדם שיעור בשוויון חברתי. פרשנות שכלית וסמלית זו הפכה את שמירת המסורת למשכנעת בעבור קהל מודרני ומשכיל, שלא הסתפק עוד בפנייה פשוטה לסמכות.

הירש לא היה רק תיאורטיקן. לאחר שנקרא להנהיג קבוצה קטנה של משפחות אורתודוקסיות בפרנקפורט דמיין בשנת 1851, הוא ייסד את "Israelitische Religionsgesellschaft" (אגודת הדת הישראלית) כקהילה לדוגמה, הבנויה כולה על עקרונותיו. גולת הכותרת שלה הייתה בית ספר שסיפק תוכנית לימודים כפולה של לימודי יהדות עצימים לצד תוכנית לימודים חילונית גרמנית מלאה (Realschule), ובכך גילם בתחום החינוך את רעיון "תורה עם דרך ארץ". בשנת 1866, בעודו מנהל את הישיבה התיכונית הראשונה בעולם, קבע: "שני המרכיבים האלה (=לימודים חילוניים ודתיים) אינם אלא שני חלקיו המשלימים והקרובים זה לזה של חינוך מושלם ואחיד".

הפילוסופיה שלו הובילה אותו למסקנה פוליטית רדיקלית ושנויה במחלוקת: עיקרון הפרישה (Austritt). בגרמניה של המאה התשע־עשרה, עמדו כל היהודים ביישוב מסוים בפני השלטונות כקהילה יהודית אחת (Gemeinde). לאחר שאידיאולוגיות רפורמיות החלו לשלוט ברבות מקהילות אלה, שימשו כספי הקהילה לתמיכה במוסדות – בתי כנסת, בתי ספר ורבנים – שהירש ראה ככפירה. על בסיס הטענה שחברות בגוף כזה שקולה להסכמה שבשתיקה לסטייה דתית, פעל הירש לחקיקת חוק שיאפשר ליהודים בודדים לפרוש מהקהילה המרכזית – וזאת בלי לוותר על מעמדם כיהודים. לאחר שהעביר הפרלמנט הפרוסי את חוק הפרישה (Austrittsgesetz) בשנת 1876, הכריז הירש כי על כל יהודי שומר תורה החי ב-Gemeinde בשליטה רפורמית חלה חובה דתית לפרוש ולהקים קהילה אורתודוקסית עצמאית. הדבר יצר קרע עמוק בתוך האורתודוקסיה הגרמנית, והעמיד את הירש מול דמויות כמו הרב זליגמן בֶּר במברגר מווירצבורג, שטען כי יש להילחם למען האינטרסים האורתודוקסיים מתוך המבנה הקהילתי המאוחד.

השפעתה של הנאו־אורתודוקסיה של הירש הייתה עצומה. היא סיפקה את התשתית האידיאולוגית למה שנודע לימים כאורתודוקסיה מודרנית במערב אירופה ובהמשך בארצות הברית. כתביו נעשו קנוניים, ומודל בית הספר היומי שפיתח היה לאבן הפינה של החינוך האורתודוקסי המודרני בעולם.

עם זאת, מורשת "תורה עם דרך ארץ" הייתה גם שנויה במחלוקת. לאחר מותו, ובייחוד אל מול המסורתנות המחמירה של מזרח אירופה, היו שפירשו מחדש את הפילוסופיה שלו. הם טענו כי אימוצו את התרבות החילונית היה ויתור זמני בלבד ("הוראת שעה") בשל הנסיבות הייחודיות של גרמניה במאה התשע־עשרה, ולא אידיאל נצחי. השואה, שהשמידה את עולם יהדות גרמניה שבתוכו התהוותה הגותו של הירש, הנחיתה מכה אנושה על תנועתו והעבירה את המרכז הדמוגרפי והאידיאולוגי של האורתודוקסיה לאמריקה ולישראל, שם שררו תנאים היסטוריים שונים.

מורשתו של הרש"ר הירש מורכבת ורבת־פנים. בערוב ימיו, פועלו להקמת איחוד חרדי עולמי הניח את היסודות לאגודת ישראל, ורבים ממנהיגיה הראשונים היו תלמידיו. בה בעת, תפיסתו שראתה ערך בקיום היהודי בגלות, בניגוד לציונות, עיצבה את ההתנגדות החרדית לתנועה הלאומית. עם זאת, כבר בראשית המאה העשרים החל הדור השלישי, כולל נכדו יצחק ברויאר, לחוש ניכור כלפי הסינתזה של "תורה עם דרך ארץ". בהשפעת המפגש עם יהדות מזרח אירופה, שנראתה להם שורשית ואותנטית יותר, ועל רקע האנטישמיות הגואה, פנו רבים לישיבות ליטא ופולין ואימצו אתוס לימודי ומסתגר יותר. לאחר השואה, עם התחזקות ההגמוניה של יוצאי מזרח אירופה בעולם החרדי, נדחקה גישתו של הירש הצידה ומשנתו התפרשה כפתרון חירום שהיה נכון לשעתו כדי למנוע נטישה המונית, אך לא כאידיאל לדורות. כיום, היחס אליו ולמשנתו בציבור החרדי הוא דו־ערכי: מצד אחד הוא זוכה להערכה כמייסד וכאבי תנועת 'אגודת ישראל', אך מצד שני הגותו נלמדת באופן בררני. לצד זאת, מורשתו המקורית היא עודנה ערך מרכזי בחוגים של יוצאי גרמניה, בייחוד בארצות הברית, שם טען נכדו, הרב יוסף ברויאר, כי "תורה עם דרך ארץ" היא דרך חיים תקפה ונצחית.