בתחילת המאה ה־20, ובעיקר בקרב חוגים יהודיים ליברליים, הופיעה בגרמניה ביקורת חברתית נוקבת על אופן חגיגת חנוכה והקשר שלו להתבוללות ההולכת וגוברת. באופן אירוני למדי, חג החנוכה, הידוע כסמל של התנגדות להתבוללות, נהפך בקרב הקהילה היהודית־גרמנית לחג ה־"ווינוכה" (Weihnukka, משחק מילים על שמו של חג המולד בגרמנית, Weihnachten), וכלל עץ אשוח, מתן מתנות ותליית שלל קישוטים צבעוניים שכמעט וסותרים את חגיגת ניצחון המכבים.

בד בבד, גברו קולות הביקורת על התבוללות בכלל ועל החילון ההולך וגבר בקהילות יהודיות באירופה. כתב העת היהודי הסאטירי, "שלומיאל: כתב עת לאומנות ולהומור יהודי" (Schlemiel: jüdische Blätter für Humor und Kunst),היה אחד המבקרים החריפים של תופעה זו, ופרסם קריקטורות עוקצניות לצד טקסטים ושירים נשכניים נגד החילון, נגד הציונות וכן נגד הבורגנות היהודית, על שזו מתעלמת מהאנטישמיות המשגשגת בגרמניה.

העיתון, שיועד לקוראים יהודים, לעג לעיתים קרובות לאורח החיים הקוסמופוליטי של המעמד הבינוני־גבוה, שהיה נחלת יהודים גרמנים רבים. כתב העת ראה אור בשנים 1903–1906, ולאחר הפסקה ארוכה פורסם שוב בשנת 1919. הגיליונות כללו שירים, חידות, בדיחות וקטעי פרוזה, רובם עוסקים בביקורת על המנהיגות הציונות, החברה היהודית, העלייה לפלשתינה וכיוצא בזה. לא כל הקטעים היו הומוריסטיים, וחלק מהגיליונות כללו גם שירים מאת מיטב משוררי התקופה היהודים, כגון אלזה לסקר שילר, ודימויים שונים מאת אומנים יהודים, דוגמת הרמן שטרוק. אלו פורסמו לצד ידיעות קצרות והומוריסטיות, דוגמת בית ספר גרמני המלמד את תלמידיו לחשוש רק מהאל – ומהיהודים. חלק מהידיעות עכשוויות באופן מדהים, למשל קריאה יהודית להעביר את הפירמידות שבנו אבותיהם העבריים ממצרים לארץ ישראל (קריאות דומות, אם כי הגיוניות יותר, קיימות בעולם האומנות אף כיום); או דימוי המציג כיצד יהודי פונה לידידו הגרמני ותוהה כיצד נהיה לאנטישמי, והלה משיב לו: "הרי אני חייב לחיות…"

עדות חיה למתח בין שמירה על זהות יהודית ובין אימוץ סממנים נוצריים בחברה היהודית באירופה, היא ביקורו של רבה הראשי של וינה, הרב ד"ר משה מוריץ גִידֶמַן, בביתו של הרצל בערב חג המולד. ביומנו כתב הרב על המפגש בזעזוע: "הוכנסתי לחדר קבלה גדול וראיתי, דמיינו לכם את פליאתי, עץ חג מולד גדול. זמן קצר לאחר מכן הגיע הרצל בליווי אופנהיים, העורך של Neue Freie Presse. השיחה, בנוכחות עץ חג המולד, התנהלה בכבדות, ועד מהרה ביקשתי רשות ללכת". מנגד, ביומנו שלו, נותן הרצל הצצה נוספת לאותה תקרית: "בדיוק הדלקתי עם ילדיי את [נרות] עץ חג המולד כשגידמן הגיע. הוא נראה מוטרד מן המנהג הנוצרי. נו, אני לא אתן שיילחצו עליי! מצידי, אפשר לקרוא לכך עץ חנוכה (Chanukkabaum)". אותו מפגש מציג את עיצובה המתוח והמורכב של הזהות היהודית המודרנית באירופה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. היה זה ביקורו היחיד והאחרון של הרב גידמן בביתו של הרצל, ונודע כי אחריו הצטננו היחסים בין השניים. גידמן, שתמך בהרצל בתחילת דרכו, ואף ציין בפניו כי "אתה נראה לי כמו משה […] אולי אתה הוא מי שאלוהים בחר בו", נהיה לאחד המתנגדים התקיפים ביותר של התנועה הציונית. 

מתוך אותו מתח בזהות של היהדות המודרנית, המתנדנדת בין הממד הלאומי לממד הדתי, צמחו יצירות סאטיריות כמו אלה של "שלומיאל", שהפנו זרקור אל המפגשים המוזרים, המביכים ולעיתים המצחיקים שבין מסורות יהודיות ובין מנהגים חברתיים נוכריים. כך למשל קריקטורה המציגה משפחה יהודית מתבוללת החוגגת את חג המולד, ובה רואים את האם מעניקה לבנה, חבר תנועת הנוער הציונית "כחול־לבן" חנוכייה במתנה, ממחישה את הפער בין דור ההורים המתבולל ובין דור הצעיר המחפש זהות יהודית לאומית. דימוי אחר מציג התפתחות של כלי החנוכייה, החל מזו שמונחת בביתו של "סוחר עורות העזים" כהן הפולני וכלה בעץ חג המולד של "חבר המועצה המלכותי" קונרד, המתגורר במערב העיר ברלין. בכך מבקש כתב העת להשיב להתנשאות יהודי גרמניה על "האוסט־יודן" הפולנים, וללגלג על המאמץ הנואש שלהם להשתלב בחברה המקומית באמצעות חגיגת חגים נוכריים. קריקטורה נוספת מראה את התמקחות של אישה נוצרייה עם סוחר עצי אשוח לקראת חג המולד, שמסרב למכור את העץ במחיר מוזל כי היהודייה לפניה שילמה עשר מארק בלי להתמקח. בתגובה אומרת האישה: "השחצנים האלה הופכים אפילו את החגים שלנו ליקרים יותר!".

בגיליון אחר, שיר הומוריסטי בשם "יהודה המכבי" מציג את סיפור עלילת חנוכה בחרוזים לגלגניים, שמהללים את המאבק החשמונאי נגד אנטיוכוס כמו גם נגד היהודים המתייוונים:

הם התבוללו במודע,
גילחו את פניהם למשעי בסגנון יווני,
ישבו בבתי קולנוע במקום בבית מדרש,
אכלו חזיר וסחרו בשבת.

אותו שיר עליז מסתיים בבית שטוען כי כיום:

אנו חופשיים מחטאים הלניסטיים,
ועל כן מותר לנו להדליק את חנוכיית חג המולד.

ברור שמדובר בצעד אירוני למדי, אך גם כיום חוגגים יהודים ברחבי העולם (וגם בישראל) את Chrismukkah, ומחזיקים בביתם את "שיח החנוכה" (Hanukkah bush), כמו בהצעתו של הרצל. האם הדבר נוגד את סיפור החנוכה? ייתכן, אבל גם השושלת החשמונאית עצמה, שהתהדרה במלחמתה בהתייוונות, כללה בסופה את אלכסנדר, אריסטובולוס והורקנוס. אומנם המתח סביב סוגיית ההתבוללות נותר כשהיה, אך גם ההומור הציני והסאטירי של שלומיאל עודנו שייך בימינו לא פחות משהיה לפני כמאה שנים, כאשר פורסם לראשונה.

רוב גיליונות "שלומיאל" זמינים לקריאה באופן דיגיטלי באוסף אוניברסיטת גתה בפרנקפורט שעל נהר המיין (בגרמנית). 

כל התמונות ברשומה זו הן תחת רישיון Creative Commons קרדיט: Frankfurt am Main: Universitätsbibliothek Johann Christian Senckenberg, 2021