כשהגיעה לסקר-שילר לארץ ישראל, בשנת 1938, הייתה אפופת תהילה ספרותית. היא כבר פרסמה כמה ספרי שירה, פרוזה ומחזות שזכו להערכה ולפופולריות. כמה שנים לפני כן פורסמו מאמריה בכתבי עת והוענק לה פרס קלייסט היוקרתי. היא תפסה מקום מרכזי בקהילת האומנות הברלינאית, זכתה להערצה רבה וקראה משיריה בכל רחבי העולם הדובר גרמנית. אך לאחר עליית הנאצים לשלטון הותקפה לסקר־שילר בתקשורת וסבלה מאיומים רבים. פרסומה והיותה יהודייה סיכנו את חייה, ובשנת 1933 היא עזבה לשווייץ, שם מצאה מפלט עם אשרת שהייה זמנית עד עזיבתה לישראל.

בברלין הייתה ידועה לסקר־שילר באורחותיה הבוהמייניות. היו לה כמה מאהבים, ואלטר־אגו בשם הנסיך יוסוף. היא הסתובבה בסלונים הספרותיים, שוחחה דרך קבע עם אנשי רוח והייתה לנציגה הבולטת של האקספרסיוניזם הגרמני. היא לא רצתה לעזוב את אירופה, ורק פרוץ מלחמת העולם הביא אותה להישאר בישראל. ללא פרנסה וללא עברית, חיה לסקר־שילר את ימיה האחרונים בירושלים כקבצנית. היא הייתה מגיעה מדי יום ביומו לבית הקפה זיכל ברחוב קינג ג'ורג', שם ביקשה בכל יום מלקוח אחר שישלם בעבורה. 

יום אחד נתקלה בה המשוררת והסופרת לאה גולדברג, מפגש שעליו כתבה בספרה "פגישה עם משורר":

הלכנו לבית הקפה זיכל. ומיד בכניסתנו ראיתי את אלזה לסקר־שילר יושבת אצל אחד השולחנות. בית הקפה היה כמעט ריק, היא ישבה במקומה הקבוע, אפורה כעטלף, קטנה, אביוניה מכונסת בעצמה… ופתאום גדלה בי שבעתיים הרגשת האשמה. העניות הנוראה הזו, הבדידות המטורפת הזו של המשוררת הגדולה. האם לא הייתי גם אני חייבת להיות דלה, גלמודה וכמעט מנודה כמוה, אילולא עשיתי שקר בנפשי כל הימים, אילולא חטאתי לאמת, לטוהר, לשירה? […] שני משוררים ראיתי בערב ההוא, ושניהם היו בודדים בדידות טרגית, חיים בעולם שחור ונורא. ואני – אנה אני באה לפניהם עם החיים ה'נורמליים' שלי? ידעתי, שעליי לעשות משהו למענה, כאן לאלתר תכף ומיד – ולא ידעתי מה. לא יכולתי לגשת אליה סתם כך, אני לא הכרתיה היכרות אישית, והיא לא ידעה כלל מי אני. ואילו ידעה, מה זכאית אני להגיד לה? ברגע ההוא נכנס נער קטן לבית הקפה, ועל הטס נשא סיגליות למכירה. 'אני רוצה לתת לה סיגליות', אמרתי לחברתי. קניתי מהילד צרור סיגליות, ובצעדים לא בטוחים, בהרגשה שפניי לוהטות מחמת התרגשות ובושה כפני ילדה מבית ספר, ניגשתי אל אלזה לסקר־שילר והושטתי לה את הסיגליות. היא הרימה את ראשה רק מעט, ומבטה חלף על פניי כעל איזה חפץ מטריד. 'זה בשבילך', אמרתי לה. קולה הנמוך, הבא כמעבר לעולם הזה, אך ספוג איזו איבה סתומה, נזף בי: 'מה את רוצה ממני!' 'זה בשבילך', חזרתי על דבריי. ושוב אמרה ביתר תרעומת: 'מה את רוצה ממני?' אזי פטפטתי בשפה רפה: 'אני אוהבת את שירייך'. פניה רחבו ואורו, בעיניה חלף איזה ברק מתוק של הבנה, היא הושיטה את ידה ולקחה את הסיגליות בלי אמירת תודה.

ובכל זאת מצאה לסקר־שילר מקלט אינטלקטואלי גם בישראל. שלמה זלמן שוקן ארגן ערבי הקראה לשיריה, הנחה את עיתון "הארץ" לפרסם תרגומים מיצירתה ושילם לה משכורת חודשית. היא הייתה ידועה ומוּכרת בקרב אנשי הרוח בארץ, ובעיקר בקרב אלו שדיברו גרמנית. בניסיון לברוא פיסת מולדת של התרבות הגרמנית בגלות, פתחה את "דֶר קרָאל" (Der Kraal), סלון ספרותי בירושלים, שפעל מראשית שנת 1942 ועד סוף 1944. מקור השם "קראל" הוא משפת האפריקנס, ומשמעותו מקום הכינוס במרכז הכפר. הסלון נפתח למפגש פעם בשבועיים, והתקיימו בו הרצאות, קריאות ביצירות ספרותיות – הן ישנות והן חדשות – וכן שיחות ערות בנושאי פילוסופיה ודת. המפגשים נדדו בין מקומות שונים בעיר – בתים פרטיים, בתי כנסת ומרכזי תרבות.

את משתתפי הסלון בחרה והזמינה אישית לסקר־שילר במכתב שנשלח לפני כל פגישה. הם היו כארבעים–שישים אנשי רוח דוברי גרמנית שחיו בעיר, בהם שמות מוכרים כמקס ברוד, מרטין בובר, ורנר קראפט וארנסט סימון. לסקר־שילר הייתה אחראית לתכנון, לתיאום המרצים, לחלוקת ההזמנות ולבחירת נושא האירוע. תמיד נהגה להתלבש במיטב מחלצותיה, והקריאה את שיריה באופן אומנותי, לאור נרות ובליווי מוזיקה. שם חשפה לראשונה את שיריה מספרה האחרון "פסנתרי הכחול" ומהמחזה "אני ואני". על אף הפרידה מגרמניה ומחיי הרוח שאהבה כל כך, עשתה לסקר־שילר כל שביכולתה בניסיון לשמר שבב של בית.

למרות הגעגועים העזים לגרמניה, גם ארץ הקודש וירושלים נכנסו לתוך יצירתה. גם בקריאה עכשווית דבריה כואבים, יפים ורלוונטיים כתמיד:

הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִפְתֹּר אֶת הַבְּעָיָה הַיְּהוּדִית־עֲרָבִית?

יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת: לִיצֹר שִׂמְחָה. נְיַסֵּד וְנָקִים לוּנָה פָּארְק לִיהוּדִים וַעֲרָבִים. שְׁנֵי הָעַמִּים יְבַקְּרוּ בּוֹ וְיֹאכְלוּ בְּיַחַד לְבִיבוֹת, וְיִסְתּוֹבְבוּ בַּקָּרוּסֶלוֹת וִישַׂחֲקוּ מִשְׂחֲקֵי מַזָּל. 

(אלזה לסקר־שילר, ירושלים, עיר של חלום, תרגום יהודה עמיחי)

אלזה לסקר־שילר הלכה לעולמה ב־1945 ונקברה בהר הזיתים בירושלים. מצבתה נהרסה, אבל לימים שבו ושיקמו אותה. היא גרה בירושלים שש שנים בלבד, שנים שבהן המשיכה לכתוב בשפה הגרמנית וליצור ללא הפסקה. לאחר מותה התפרסמה מאוד בגרמניה והוכתרה בתארים כמו "המשוררת הלאומית" או "המשוררת הגאונית". אומנם היא נותרה אלמונית יחסית לציבור הישראלי, אך ללווייתה הגיעו סופרים ואנשי רוח ירושלמים רבים, בהם ש"י עגנון, לימים זוכה פרס נובל לספרות. מאז תורגמו שיריה ומחזותיה בידי יהודה עמיחי, נתן זך, שמעון זנדבנק, אשר רייך, ליאורה בינג־היידקר, יהודית שרגל ואחרים. מלכת האימפרסיוניזם הלכה מאיתנו, אך יצירתה נשארה איתנו, חיה ופועמת.