תהלוכת העדלאידע הראשונה נערכה בתל אביב הצעירה כבר בשנה השלישית להיווסדה של העיר, בפורים 1912, ביוזמתו של אברהם אלדמע. אלדמע, מורה לאמנות בגימנסיה הרצליה, רכב בראש התהלוכה על סוסו, ומאחוריו צעדו ברחבות ילדי תל אביב, יפו והמושבות הסמוכות לצד בובות ענק. לאחר הצלחת המיזם ביקש ראש העיר, מאיר דיזנגוף, להפוך את "קרנבל פורים" למסורת שנתית של העיר הלבנה.

אלדמע נולד בשם אברהם אייזנשטיין, וכבר בשנתו הראשונה בארץ עִברת את שמו לשם קליל יותר, התואם את תפיסת עולמו ואת אופיו (אל־דמע = לשמח ולשמוח). סביב אלדמע התגבשה חבורה שכונתה "חבר'ה טראסק" – קבוצה שפעלה במטרה להפיח שמחה בלב תושבי העיר. המילה "טראסק" פירושה ביידיש רעש או מהומה, אך היא זכתה גם לפירוש נוטריקוני שהציע אברהם שלונסקי: "טרינק סאמע קאניעק" (שתה אך ורק קוניאק). שלונסקי אף חיבר את המנון החבורה. סיסמתם הייתה "והיית אך שמח", וסמלם אצבע משולשת. הם נהגו להתכנס בבתי קפה, לערוך תהלוכות ספונטניות ברחבי העיר, לעצור את התנועה, לשיר, לרקוד ולעקוץ את "עונבי העניבות" בבדיחות ובהלצות. מטבע הדברים הפך חג הפורים לזירת פעילות מרכזית עבורם. דיזנגוף עצמו נהג להשתתף בעדלאידע מדי שנה, ולצעוד או לרכוב בראשה. 

בתחילה נקראה תהלוכת העדלאידע בשם "קרנבל", שהוא שמן של התהלוכות המקבילות לה במסורת הנוצרית. בנצרות, הקרנבל (״פרידה מבשר", מלטינית carni =בשר, vale = פרידה), נחגג ביום שלפני תחילת תקופת ה"לנט" – ששת שבועות התענית המובילים לחג הפסחא, שבהם נדרשים המאמינים להתנזר  מבשר ומהנאות גופניות כדי להזדהות עם ייסורי ישו. הקרנבל הוא הזדמנות אחרונה לזלילה, להשתטות, להנאה ולחטאים, והוא ידוע במסיבות רחוב ובמצעדים הכוללים ריקודים, תחפושות ומסכות. גם חג פורים הוא חג המסמל חגיגה חסרת מעצורים, עתירת שיכר, תחפושות ושמחה. פורים נחשב ביהדות לחג סמלי של נקמה באויבים, המקדים את חג הגאולה – חג פסח. הקשר בין פורים לפסח ובין הקרנבל לפסחא היה מובהק, ובשל הקִרבה בין החגים הושפעו חגיגות הפורים היהודיות ממסורות נוצריות. מנהג לבישת התחפושות, למשל, מקורו במנהג התחפושות והמסכות של הקרנבל בונציה.

מקור השפעה נוסף לתהלוכת פורים הוא חגיגות הקרנבל בגרמניה – הנקרא גם פאשינג או פאסטנאכט (Fastnacht, Fasching). שיאו הוא ה-Rosenmontag, "יום שני של הוורדים", תהלוכת ענק של עשרות במות נוסעות, להקות ותזמורות, העוברת ברחובות העיר בדומה לעדלאידע היהודית. על אף שהשפעת מנהגי הקרנבל האירופיים ברורה, בשנת 1932 נמתחה ביקורת בארץ על השימוש במונח "קרנבל", בעל המשמעות הנוצרית העמוקה. על כן הוכרזה תחרות ציבורית למתן שם חדש, עברי וקבוע לתהלוכה. מתוך כ-300 הצעות שהוגשו, נבחרה הצעתו של הסופר י"ד ברקוביץ: "עַדְלֹאיָדַע". זאת בהשראת הנאמר בתלמוד הבבלי: "מיחייב איניש לִבְסוּמֵי בפוריא עַד דְּלֹא יָדַע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מסכת מגילה ז). המילה "עדלאידע" אף משמרת את צליל הסיומת היוונית "-יאדה", ובכך היא נהנית גם מיתרונה של אחת ההצעות המובילות האחרות – ״פורימיאדה״ על משקל ״אולימפיאדה״. בין המציעים האחרים היו חיים נחמן ביאליק, שהציע את השם "פּוּרָה", שאול טשרניחובסקי, שהציע את השם "אסתורת", ואברהם שלונסקי, אשר הציע את "צהלולה". העדלאידע לא הייתה היוזמה היחידה לחגיגת חג הפורים בתל אביב הצעירה: לצד היוזמות של חבר׳ה טראסק, פעל גם ברוך אגדתי אשר הפיק נשף מסכות מפואר ואת תחרות ״מלכת אסתר העברייה״.

אך למרות הפן ההיתולי וההומוריסטי המאפיין את העדלאידע, תהלוכות אלו כללו גם הצהרות פוליטיות חריפות. כך למשל, בפורים של 1933, חודשים ספורים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון וזמן קצר אחרי שריפת הרייכסטאג, הוצגה דמותו של היטלר רכוב על סוס, ולרגליו שני יהודים מגואלים בדם. על צווארו של היטלר נכתב על נייר "מוות ליהודים". על המשאית שהובילה את המיצג נכתב "כאן מחרימים סחורה גרמנית". הקונסוליה הגרמנית בירושלים שלחה לדזינגוף בתגובה מכתב מחאה נחרץ בדרישה להתנצלות, אך הוא סירב בטענה כי: "ברור שייצוג זה אינו אלא תגובה ספונטנית המשקפת עמדה ציבורית שאינה מוכנה להשלים עם גורל יהודי גרמניה. למעשה, יש להתפלא שהמחאה לא הייתה חריפה הרבה יותר".

במצעד ב-1934 הוצג ״דרקון האנטישמיות״: דרקון עצום בעל שלושה ראשים המכוסה בצלבי קרס, אשר נשרף לבסוף מול החוגגים: ״תשובת הספרים הנשרפים לשורפיהם בגרמניה […] ותהלוכה לפידים לרחבת העגול במרכז תל אביב, ששם נערך מוקד והועלה באש דרקון האנטישמיות,״ דיווח 'ידיעות עיריית תל אביב'. אותו מיצג תואר גם בידי כתב העיתון הנאצי 'דר אנגריף" , לאופולד פון מילדנשטיין (Leopold von Mildenstein), בסדרת כתבות המסע שלו ״נאצי נוסע לפלשתינה״ (Ein Nazi fährt nach Palästina). 

שנה לאחר מכן, בפורים 1935, החריף הפן הפוליטי. המיצג כלל דמויות רבות של חיילים נאצים רומסים יהודים, רכובים על תותח המעוטר בצלב קרס. לא היה מדובר עוד במיצג קטן כחלק מתהלוכה גדולה, אלא ב״תהלוכה״ נאצית של ממש, בלב ליבה של העיר העברית. בשנת 1936, בצל המרד הערבי, בוטלה העדלאידע. אירועי השנים הבאות – מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות וקום המדינה – מנעו אף הם את קיום העדלאידע התל-אביבית, והיא חודשה רק באמצע שנות החמישים. עם השנים התפוגגה המסורת, וכיום אמנם מתקיימות עדלאידעות שונות ברחבי הארץ, אך הן אינן בעלות אותו אופי ססגוני, פוליטי והמוני כמו אותן עדלאידעות מראשית ימיה של העיר הלבנה.