מאת ד"ר יניב קדמן ואלון עבודי-   כותבי הספר יהודים מדברים עם הרייך

מייד עם עליית הנאצים לשלטון ביקר בארץ ישראל המנדטורית ליאופולד פון מילדנשטיין, קצין נאצי בכיר, ששימש מפקדה הראשון של המחלקה היהודית באס־דה (SD, "שירות הביטחון"). פון מילדנשטיין היה תומך נודע של התנועה הציונית, משום שראה ברעיון הציוני אמצעי יעיל להגשמת מדיניות היודנריין (Judenrein) – ניקוי גרמניה מיהודים. מילדנשטיין, מהנדס בהשכלתו ואוסטרי במוצאו, התנגד לקו האנטישמי הגס שהוביל יוליוס שטרייכר, עורך העיתון "דר שטירמר". הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב־1928 ולאס־אס ב־1932. באפריל 1933 פנה אליו המשפטן והשופט היהודי ד"ר קורט טוכלר (1894–1978), ממנהיגי הציונים הגרמנים, וביקש ממנו לכתוב משהו חיובי על התנועה הציונית בעיתונות הנאצית. מילדנשטיין הסכים בתנאי שיינתן לו לבקר בארץ ישראל המנדטורית בליוויו של טוכלר.

עוד באותו החודש יצאו מברלין לארץ שני הזוגות – מילדנשטיין וטוכלר. "מטרתנו הייתה ליצור בעיתון נאצי חשוב אווירה שתקדם את מפעל הבנייה של ארץ ישראל… גורמים מוסמכים בשני הצדדים אישרו את היוזמה". הם בילו בארץ חודש ימים בצוותא.  מילדנשטיין נשאר בארץ עוד חמישה חודשים, סייר בארץ ונפגש עם יהודים וערבים, התארח בקיבוצים וחזר לגרמניה כציוני מושבע. הוא אף החל ללמוד עברית. בשנת 1934 הוא פרסם סדרה של 12 כתבות מצולמות מסיורו בארץ ישראל בעיתון "דר אנגריף" (Der Angriff), ביטאונו של גבלס, תחת הכותרת "מסע נאצי לפלשתינה". מפת ארץ ישראל הופיעה בחזית הביטאון הנאצי, ומילדנשטיין הפליג בשבחים לחלוצים המיישבים את הארץ השוממה ולהישגיהם האדירים. הוא קבע שהיהודים יצרו בארץ ישראל סוג חדש של יהודי, כזה החורש את האדמה, מייבש ביצות ומביא תועלת לעולם. הוא הציג את פלשתינה בתור דרך אפשרית לפתרון הבעיה היהודית. לרגל הסדרה הנפיק העיתון מדליה שחולקה למנויים. מפקדיו בשירותי הביטחון אישרו את עמדותיו ואת מדיניותו. בתפקיד ראש המחלקה היהודית עודד מילדנשטיין הגירה יהודית לארץ. הוא הוציא הנחייה באס־אס לעודד את הפעילות הציונית בקרב הקהילה היהודית בגרמניה, בעיקר בקרב החילונים המתבוללים, ולהציג אותה גם כאפשרות למימוש האידאולוגיה הקומוניסטית והסוציאליסטית. ב־1935 הביא לתיקון הסעיף  בחוקי נירנברג שהתיר ליהודים להניף דגל בצבעים יהודיים – דגל הכחול־לבן. מילדנשטיין היה האיש שהכניס את אייכמן למחלקה היהודית – כך על פי עדותו של האחרון. הוא נתן לו את ספרו של אדולף בוהם, חבר הוועד הפועל הציוני ודירקטוריון קק"ל ועורך הירחון הציוני "פלשתינה". בקיץ 1935 השתתף מילדנשטיין בקונגרס הציוני ה־19 בלוצרן, במדי אס־אס בדרגת אונטרשטורמפיהרר, כמשקיף מטעם המשלחת של ציוני גרמניה. ב־1936 זרק אותו ריינהרד היידריך מהשירות, משום שחשב שהגירת היהודים אינה מתקדמת בקצב מהיר דיו.

הקשרים שרקם מילדנשטיין עם יהודים וציונים בשעה ששימש מפקדה הראשון של המחלקה היהודית של האס־דה בארץ ישראל, וכן הביקורים המאוחרים יותר של מחליפו הרברט האגן ואף של אדולף אייכמן בפלשתינה, העניקו לכל הפחות רוח גבית להסכמי ההעברה שנחתמו בין השלטון הגרמני הנאצי לתנועה הציונית. הראשון מבין הסכמי ההעברה נחתם במאי 1933. את הציונים ייצגה חברת "הנוטע", בראשה עמדו עובד דנקנר בן־עמי וגד מכנס – בני העלייה הראשונה. החברה קיבלה זיכיון בלעדי על ביצוע העברת רכוש עד סך של מיליון מארק מגרמניה לארץ ישראל, כך שהכספים הופקדו לזכות חשבון חברת הנוטע בגרמניה, והיא דאגה לבצע את רכישת הציוד ואת שילוחו לארץ. הסכם ההעברה השני נחתם בעקבות לחצים מצד ההסתדרות הציונית ומצד הסוכנות על דנקנר ומכנס. הם רצו חלק בעוגה, וכך גם הטמפלרים. ב־18 ביולי 1933 נקבע כי העברת הכספים תתבצע באמצעות חשבון משותף של בנק אנגלו פלשתינה ובנק אגודת הטמפלרים. הסכום שאושר להעברה הוגדל לשלושה מיליון מארק. בהמשך נחתמו כמה הסכמי העברה מסוימים נוספים, שנהוג לכנותם בהכללה כ"הסכם העברה".

מאחורי הקלעים היו אלו בן גוריון וארלוזורוב (עד רציחתו) שבאו בדברים עם הגרמנים. פרוץ המלחמה לא גרם להפסקת הדיאלוג בין אייכמן למוסדות היהודיים והציוניים. ככל שהמדיניות כלפי היהודים נעשתה ברוטאלית יותר ויותר, התעצמה התפיסה הבן־גוריונית, שהאסון העצום בגודלו המתרחש באירופה מעצים את חשיבות הפתרון הציוני, על כל אי־הנעימות הפוליטית והמוסרית הכרוכה במגעים ישירים ועקיפים עם הפקידים הנאצים.

בהיותו בתא המעצר בישראל ב־1961, החל אדולף אייכמן לגולל את קורותיו בספר שכתב בכתב ידו. הוא מתאר את תפקידו המוקדם באס־אס, במחלקה שבה הוטל עליו ללמוד על התרבות היהודית, עד שנעשה בהדרגה למומחה מוסמך לענייני היהודים, כולל בהיבטים תאולוגיים. הוא עבד בכפיפות ישירה להיידריך. כדי להתחקות על "העולם היהודי" זימן אליו אייכמן מדי פעם מנהיגים יהודים. אחד המוזמנים היה פרנץ מאייר, שהעיד בעניין זה במשפט אייכמן. מאייר הסביר כי אייכמן התעניין בניואנסים פוליטיים בעולם היהודי ובתנועה הציונית. כארבע שנים לפני לכידתו סיפר אייכמן את זיכרונותיו בארגנטינה לעיתונאי הולנדי בעל עבר נאצי, וילהלם סאסן, והללו הצטברו לרשומות בהיקף של כשש מאות עמודים. נוסף על כך מסר אייכמן עדות מפורטת בחקירתו ביחידה המיוחדת, לשכה 06 שהוקמה במיוחד לצורך חקירתו ומשפטו בישראל. הוא טען שלאורך כל שנותיו הוא קיים קשר רציף עם פעילים ועסקנים יהודים, כמו גם קשר רציף רשמי ולא רשמי עם היישוב היהודי בארץ ישראל, בעיקר לפני המלחמה. הוא סיפר כי דַי היה בביקורו בארץ ישראל ב־1937, שבו הוא ירד לחוף במסווה של עורך עיתון ברלינאי והספיק להסתובב ולבלות לילה בחיפה, כדי להתרשם באופן אותנטי מן היישוב ומהישגי התנועה הציונית. "המראות שראיתי הרשימו אותי באופן אישי". היו לאייכמן תוכניות לסיור ולפגישות שלא יצאו לפועל, כולל פגישה עם גורם ציוני שביקר אותו בברלין והזמין אותו לביקור גומלין לפלשתינה וכן פגישה עם המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, שהנהיג את המרד הערבי. היידריך עצמו אישר את הביקור.

מסמכים שנחשפו לאחרונה מלמדים על קשריו של אייכמן עם גופים ציוניים. בנובמבר 1937 הוא התמנה לתפקחד קצין אס־אס בכיר בתת־מחלקה 1123, שאחראית על איסוף מידע בנושא הציונים. במרץ 1938  הוא כבר היה מעורב בניהול המדיניות נגד היהודים באוסטריה. האישיות הציונית שפגש אייכמן בברלין היא פייבל פולקס, איש ההגנה. לאחר שסולקו מארץ ישראל־פלסטינה, המשיכו אייכמן ומפקדו הרברט האגן לאלכסנדריה, וממנה נסעו לקהיר – לשם הגיע פולקס לפגשם. הפגישה נמשכה יומיים, ב־10–11 באוקטובר 1937, בבית הקפה "גרופי", ששימש מקום מפגש לתושבי חוץ.

אייכמן העיד שפולקס אמר לו שהארגונים היהודיים הבין־לאומיים מרוצים מאוד מהמדיניות הגרמנית נגד היהודים, שכן היא מצליחה להגדיל באופן ניכר את כמות היהודים בארץ ישראל ואת הונם. הפעם הבאה שנפגשו הייתה במשפטו של אייכמן בירושלים.

ספרם של ד"ר יניב קדמן ואלון עבודי, יהודים מדברים עם הרייך, ראה אור ב-2023 בהוצאת ספרי ניב