מאת ד״ר סיגל דוידי

הרעיון לפתוח את ה'טכניקום' – מכללה טכנית בחיפה – כהמשך ללימודים בבתי הספר התיכונים, עלה בברלין כבר בשנת 1908, כאשר ארץ ישראל הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית. היוזמה הייתה של אגודת הסיוע היהודית-גרמנית "עזרה" (Hilfsverein der Deutschen Juden), שהקים ב-1901 מי שעמד בראשה – העיתונאי, הפוליטיקאי והפילנתרופ ד"ר פאול נתן. חברת "עזרה" לא ראתה בעצמה מוסד דתי או מכשיר ציוני. סדר היום שלה התייחס לבעיות שעימן התמודדו יהודים מחוץ לגרמניה, בעיקר במזרח אירופה, בבלקן ובלבנט.

דמות נוספת שמילאה תפקיד מכריע בהקמת הטכניון הייתה יצרן הכותנה והפילנתרופ הגרמני-יהודי ג'יימס סימון. סימון, חבר פעיל באגודת "החברה המזרחית הגרמנית" (Deutschen Orient-Gesellschaft – DOG), ראה עצמו כפרוסי בעל אמונה יהודית, והיה שותף של מייסדי "עזרה". כמו עמיתו נתן, הוא הבין שמימון מכון טכנולוגי גבוה בתוך האימפריה העות'מאנית יועיל למדיניות של גרמניה במזרח התיכון. במזכרי עמותת "עזרה" נכתב במפורש כי המכללה הטכנית בחיפה תהיה פתוחה לסטודנטים מכל הדתות ובכך תקדם את השפה, את התרבות ואת המסחר הגרמניים באסיה תחת השלטון העות'מאני.

נתן עמד על כך שמאחר שהטכניקום הוא מכון גרמני, שפת ההוראה בו צריכה להיות גרמנית. החלטה זו הכעיסה את חברי חבר הנאמנים הציונים ואת המחנכים העברים המקומיים. הם עמדו על כך ששפת ההוראה אינה יכולה להיות אחרת מלבד עברית. בעקבות זאת פרץ ב-1913 סכסוך ציבורי, המכונה בתולדות החינוך העברי 'מלחמת השפות'. מלחמת השפות שיתקה לחלוטין את התקדמות הפרויקט, ו"עזרה" נאלצה לדחות את חנוכת המכון, שתוכננה לסוף שנת 1914.

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב-1914, והתפוררותה של האימפריה העות'מאנית בעקבותיה, שינו לחלוטין את המצב בארץ. בריטניה קיבלה מחבר הלאומים את מנדט השליטה בפלשתינה, וגרמניה איבדה את אחיזתה הפוליטית והתרבותית במזרח התיכון. הנסיבות הפוליטיות החדשות, נוסף על אילוצים תקציביים שהתעוררו לאחר המלחמה, הביאו את "עזרה" להחלטה למכור את פרויקט הטכניקום – קרקע, מבנים וציוד – להסתדרות הציונית העולמית. מעשה זה סימן שינוי מהותי בסדר היום המקורי שהתוותה "עזרה" לטכניקום ומעבר לאידאולוגיה הציונית. בדצמבר 1924, עשור לאחר התכנון המקורי, נפתח הטכניקום עם מחלקה אחת ל"מהנדסות בנאית וארכיטקטורה", ובה למדו 16 סטודנטים. עם הסטודנטים של המחזור הראשון נמנתה גם סטודנטית ראשונה, ציפורה ניפלד. זו הייתה המחלקה היחידה, עד שבשנת 1937 נפתחה "מחלקה טכנולוגית", והיא כללה מגמות למכונאות, לאלקטרוטכניקה ולכימיה. בשנתו הראשונה הציע המשורר חיים נחמן ביאליק לשנות את שם המוסד ל'התכניון העברי בחיפה', תואר שהדגיש את זהותו הלאומית ואת תכניו.

ראשיתו של המוסד הייתה לפי הדגם הגרמני של אוניברסיטת מחקר, טכנישה הוכשולה(Technische Hochschule), בעיקר זה של שרלוטנבורג (כיום האוניברסיטה הטכנית של ברלין). הקשרים הראשונים של הטכניון התקיימו עם אישים ועם מוסדות בגרמניה; הציוד נקנה בגרמניה; וההוראה הושפעה מדגם זה. רק מאוחר יותר התקרב הטכניון לדגם של מוסדות טכנולוגיים באנגליה ובארצות הברית. ב-1926 קבעה הוועדה המנהלת של הטכניון שיהיה זה מכון להשכלה גבוהה שבו תוכנית לימודים לארבע שנים.

מראשיתו התאים עצמו הטכניון להתפתחותו של היישוב היהודי, והרחבתו תאמה לצרכים המשתנים של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. ב-1946 הציג זאת המהנדס שלמה קפלנסקי, מנהל הטכניון ונשיאו בשנים 1931–1950: "הוטל עלינו להתחיל בהקמת ערים וכפרים, לסלול דרכים, ולבצע תכניות חקלאיות ומהנדסיות. לכן היו המחלקות למהנדסות-בנאית ולארכיטקטורה הראשונות שנפתחו אצלנו בשנת תרפ"ה".

בראש המחלקה להנדסת בניין ולאדריכלות עמד פרופסור אלכסנדר ברוולד, בוגר הטכנישה הוכשולה שרלוטנבורג, שעבד כאדריכל במחלקת העבודות הציבוריות הפרוסית. ברוולד הגיע מברלין ב-1925 במיוחד לתפקידו זה וקבע את מושבו בחיפה. ברוולד הוא זה שתכנן את בניין הטכניון, שהיה לסמל של ההתיישבות היהודית בחיפה. חזית הבניין הופיעה על סמלה של שכונת הדר הכרמל שנבנתה ב-1921, על אותו מדרון שבו עמד כבר בניין הטכניון.

עם פטירתו הפתאומית של ברוולד ב-1930 התמנה לראש המחלקה האדריכל יוחנן רטנר. רטנר היגר לפלשתינה ב-1923 עם סיום לימודיו בהצטיינות בטכנישה הוכשולה בקרלסרוהה גרמניה. ב-1926 החל ללמד במחלקה כאסיסטנט של ברוולד ושימש בתפקיד ראש המחלקה והדיקן במשך כעשרים שנה, עד 1951. בשנים הראשונות הגיעו רוב המורים בטכניון מרוסיה וממרכז אירופה. עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית בינואר 1933 שינתה דרמטית את הרכב צוות המורים. אנשי מקצוע ואנשי אקדמיה יהודים היו הנפגעים הראשונים מהחקיקה האנטי-יהודית, הרשמית והבלתי רשמית. לאחר שהעבירה המפלגה הנאצית את 'החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי', פוטרו או פרשו כל בעלי התפקידים היהודים, המרצים באוניברסיטאות, המדענים, החוקרים ואנשי התרבות. ב-1933 גירשה גם אגודת האדריכלים הגרמנית (BDA, Der Bund Deutscher Architekten) את כל חבריה היהודים. אקדמאים, מהנדסים ואדריכלים רבים בחרו לעזוב את גרמניה. רבים מהם הגיעו לפלשתינה במהלך שנות השלושים בזרם ההגירה של העלייה החמישית. רוב המרצים יוצאי גרמניה שלימדו בטכניון בשנות השלושים הגיעו לאחר 1933. ב-1938 למשל, 10 מתוך 13 המרצים יוצאי גרמניה הגיעו לאחר 1933. ניתן למנות עימם את היסטוריון האומנות ד"ר אוטו (נפתלי) שנייד ואת הפיזיקאי ד"ר פרנץ (חיים) אולנדורף, שהיה אסיסטנט של אלברט איינשטיין במהלך לימודיו. אולנדורף הגיע לארץ ב-1937 והיה ממקימי הפקולטה להנדסת חשמל. כל חברי מועצת הפרופסורים הראשונה של הטכניון, שנבחרה ב-1939, הגיעו אף הם מגרמניה, בהם אלכסנדר קליין, אדריכל ומתכנן ערים בעל שם עולמי, שהגיע ב-1935 בהזמנת הקרן הקיימת לישראל ונתמנה לתפקיד פרופסור לבינוי ערים בטכניון.

הלימודים בטכניון היו קרש הצלה לסטודנטים יהודים מאירופה מאחר שהם הִקנו אשרות עלייה (סרטיפיקטים) לארץ שנתנה במשורה ממשלת המנדט. ב-1939 החלק הארי של אשרות העלייה שהקציבה ממשלת המנדט לטכניון, 200 מתוך 300 הסרטיפיקטים, נמסרו לסטודנטים מאוסטריה ומגרמניה.

בשנות הארבעים חיזקו את סגל ההוראה בוגרי הטכניון ואדריכלים מקומיים בולטים. בקרב המרצים שהצטרפו היו אדריכל הנוף שלמה וינברג-אורן, בוגר בית הספר החקלאי באהלם שליד הנובר, שהיה מראשוני מתכנני הנוף בקיבוצים, ואדריכל אריה שרון, בוגר הבאוהאוס שבדסאו, שתכנן קיבוצים וכן שכונות עובדים ומבנים עבור ההסתדרות. במאה השנים לפעילותו היה הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל – לאוניברסיטה טכנולוגית מחקרית בעלת מוניטין עולמי. בוגרים ובוגרות שלו מציגים הישגים בולטים בארץ ובעולם. תרומה מרכזית להתפתחותו ולהתגבשותו של המוסד בשנותיו הראשונות הייתה למדענים, למהנדסים ולאדריכלים שהגיעו מגרמניה בשנות השלושים של המאה ה-20.