מאת ד״ר נטלי ניימרק-גולדברג

בראשית שנת 1801 ראה אור בגרמניה הרומן "פלורנטין". הספר, שהופיע בעילום שם, היה פרי יצירתה של דורותיאה מנדלסון, והיא נהפכה בכך לסופרת היהודייה הראשונה, ככל שידוע, שפרסמה רומן. דורותיאה (1764–1839), שנולדה בשם ברנדל, הייתה בתו של משה מנדלסון, הפילוסוף היהודי המפורסם, ונודעה כאחת מנשות הסלונים היהודיות של ברלין. היא כתבה את ״פלורנטין״ בתקופה סוערת בחייה, לאחר שנפרדה מבעלה היהודי שמעון פייט וקשרה את גורלה בחיי המשורר והסופר פרידריך שלגל. שמו של שלגל אף הופיע על עמוד השער כעורך.

אף שהספר התפרסם בכוונה להיות ״חלק ראשון״ של חיבור רחב יותר, כרך זה נותר היחיד שראה אור. בשעה שהחיבור יצא מבית הדפוס, כבר עסקה מנדלסון בכתיבת חלקו השני, אלא שמעולם לא השלימה את המלאכה ונשארו רק טיוטות של המשך אפשרי. הותרת הרומן ללא חלק שני ולמעשה "ללא סוף חתום", כדבריה, הייתה במידת מה בחירה ספרותית מודעת, מחאה נגד התפיסה הרווחת בתקופתה כי לרומן חייב להיות "סוף מסודר ומשביע רצון". גם הנסיבות שאליהן נקלעו חייה באותם ימים הקשו על המשך עבודתה. היא סבלה ממצוקה כלכלית אחרי גירושיה מבעלה האמיד ולא מצאה משענת אצל מאהבה – שלגל לא היה מסוגל אז לכלכל את עצמו ולא כל שכן את דורותיאה. אתגרי הפרנסה שאיתם התמודדה לראשונה בחייה חייבו אותה להקדיש את מאמציה לעיסוק רווחי. באותה עת הופיעו תרגומים של יצירות ספרות חדשות מצרפתית לגרמנית מעשה ידיה וכן עיבודים של טקסטים עתיקים, בעיקר יצירות גרמניות מימי הביניים, עבודות אשר תרמו לפרנסתה.

זאת ועוד, בשנים שלאחר פרסום הכרך הראשון חל שינוי בהשקפת העולם של מנדלסון, בייחוד בהשקפתה הדתית. היא המירה את דתה לנצרות הפרוטסטנטית ב־1804, בטרם נישאה לשלגל, ולנצרות הקתולית ארבע שנים לאחר מכן. במכתב מיולי 1805 כתבה:

לקחתי על עצמי לשוב ולעבוד על 'פלורנטין', אבל ליבי מגלה כלפיו במידה רבה יחס של אמא חורגת: בשל דרך החשיבה הנוכחית שלי, אינני מרוצה עוד מכמעט שום דבר בסיפור (למעט צורת הכתיבה), הלוואי שהייתי מסיימת את כתיבת הסיפור מייד באותם ימים, ואז הייתי יכולה לכתוב עכשיו 'אנטי-פלורנטין' הרבה יותר בקלות; אבל עכשיו עליי מן הסתם לשמור על אותה אדרת, בטוב או ברע, וזה לא יהיה קל בעבורי.

אם כן, נראה כי ״פלורנטין״ נוצר ברגע ייחודי הן בתולדות חייה של מנדלסון והן בתולדות הספרות הגרמנית. הספר נכתב בתקופת התפר שבין הנאורות לרומנטיקה המוקדמת, שני זרמים שאליהם היו לדורותיאה קשרים אישיים ורעיוניים הדוקים. כמי שגדלה בברלין בביתו של משה מנדלסון היא נחשפה לדעותיו ולדעותיהם של האינטלקטואלים הרבים שפקדו אותו, בהם הוגים בולטים של הנאורות הגרמנית והאירופית. את הספר כתבה ביינה (Jena) אחרי שהצטרפה לחוג הוגי הרומנטיקה בעיר, שאחד ממוביליו היה אהובה פרידריך שלגל.

עלילת הספר, שעוקבת אחר סיפור חייו רווי התלאות של הגיבור פלורנטין, אפשרה למנדלסון לעסוק בנושאים שבערו בה, והיא עשתה זאת ללא מורא אף על פי שרבים מהם שנויים במחלוקת. מנדלסון – שהוריה נישאו בנישואי אהבה, אך השיאו אותה למי שהם בחרו בעבורה בטרם מלאו לה תשע עשרה שנים – ביקרה בספר בחריפות את מוסד הנישואים, כמו את מנהג השידוך ואת הנוהג להשיא ילדים בגיל צעיר. היא אף הרהרה הרהורי כפירה על עצם נחיצותו של המוסד. היא תהתה למשל עד כמה הנישואים תורמים לאושר האישי והזוגי ולשימור ולטיפוח האהבה.

הספר מציג גם ביקורת דתית. חיציה של המחברת כוונו בעיקר אל הדת הקתולית, בטרם חלמה להצטרף לשורותיה. אלא שאף שמנדלסון השמיעה בספר טיעונים נוקבים ומפורשים נגד הכנסייה הקתולית וכמריה, הביקורת שלה הייתה רחבה יותר. טיעוניה בעניין הדת הממוסדת ובעניין השלכותיה של הקנאות הדתית בכלל כמו משקפים את רעיונותיו של אביה בנושא הסובלנות הדתית.

נוסף על כך, מנדלסון הציגה בספר עמדה פוליטית־חברתית חתרנית. היא שמה בפי הדמויות אמירות שהצדיקו את המהפכה הצרפתית, רעיונות סוציאליסטיים שתמכו בחלוקה שווה יותר של משאבי המדינה ותביעות מן השליט לדאוג לרווחת האוכלוסייה. זאת ועוד, מנדלסון השתמשה ב״פלורנטין״ כדי לערער על נורמות מגדריות. אומנם הספר מתחקה על סיפורו של פלורנטין – איש נע ונד המחפש את זהותו ואת ייעודו בחיים – אך מעמיד דמויות נוספות במוקד, בעיקר נשים. הבולטות שבדמויות הללו משמשות דוגמה ומופת לשליט אידיאלי ומרחיבות את תחומי הפעילות של נשים בחברה ובתרבות הרבה מעבר לגבולות שהכתיבו המוסכמות המגדריות בתקופתה.

בימים אלה רואה אור בהוצאת כרמל ובשיתוף מכון ליאו בק ירושלים, תרגום עברי מאת יונתן ניראד לספר "פלורנטין". מלבד הרומן עצמו, מהדורה עברית זו כוללת טקסטים נלווים: טיוטות מפרי עטה של דורותיאה מנדלסון אשרנותרו בכתב יד, וכן קטעי מכתבים, רובם מאת מנדלסון, העוסקים בתהליך כתיבת הספר והדפסתו, במצבה האישי של המחברת באותה עת, ובתמורות שחלו בדרך חשיבתה ובהשקפתה הדתית. נספחים אלה, לצד פתח דבר מאת שמואל פיינר ואחרית דבר מאת נטלי ניימרק־גולדברג, מוסיפים להבנת היצירה ולהכרת הקשר כתיבתה.