גיאורג בנדמן, גיבור הסיפור, מחבר מכתב לידידו וחותמו בבשורה:

״התארסתי עם נערה אחת, העלמה פרידה בּרַנדֶנפֶלד, בת למשפחה אמידה, שהשתקעה כאן זמן רב אחרי שנסעת ולכן אין להניח שאתה מכיר אותה. עוד תימָצא לי הזדמנות לספר לך על ארוסתי ביתר פירוט, היום די לך שתדע שאני מאושר בהחלט ושהשינוי היחיד שחל ביחסינו הוא שעכשיו, במקום ידיד סתם יש לך ידיד מאושר".

לאחר מכן הוא משוחח עם אביו, המתגורר עימו ומעסיקו בבית מסחר מצליח. האב מעמיד פנים בראשית השיחה כי אינו זוכר את החבר המתגורר ברוסיה, אך בהדרגה חושף כי הוא כותב לו מכתבים בעצמו. כאשר השיחה מתלהטת הוא מטיח בבנו: ״את המכתבים שלך הוא מועך בידו השמאלית, בלי לקרוא אותם, ואילו בימינו הוא מחזיק לפניו את המכתבים שלי וקורא!״ לבסוף האב מקלל את הבן: ״אני גוזר עליך למות בטביעה!״ ואכן, הבן יוצא באותו רגע מהבית, נעמד על סף האגם, קורא: ״הורים יקרים, הלוא אהבתי אתכם תמיד!״ וצולל אל מותו.

קפקא כתב על הסיפור שישה שבועות לאחר שכתבו כי ״הוא במידה רבה פרוע וחסר פשר״, ובכל זאת נכתבו פרשנויות רבות לסיפור, חלקן ביוגרפיות, חלקן פסיכואנליטיות, חלקן מרקסיסטיות וחלקן אף מתמקדות בהדים יהודיים הפזורים בו. ספר שנכתב על קפקא לאחרונה מציין כי הסיפור זכה ליותר ממאתיים פרשנויות, מה שמציב אותו ביחס לאורכו כטקסט הספרותי המפורש ביותר במאת השנים האחרונות. תאודור אדורנו השווה את הכוח הפרשני של הסיפור ל"רכבת שועטת" אשר מכריחה את הקוראים להתעמק בו כאילו חיים ומוות תלויים בכך (אדורנו, Prisms).

אחד היסודות המרכזיים בסיפור הוא השקרים וההתחזויות במערכות היחסים של גאורג עם אביו ועם ידידו. מבקרים טוענים כי חוסר הכנות של גאורג עומד בלב הסיפור, כשהוא מסתיר את מניעיו ומציג יושרה כוזבת. כישלונו לתקשר בכנות עם חברו ועם אביו עשוי לשקף אפוא את דאגותיו הרחבות יותר של קפקא בנוגע לכישלונה של השפה להעביר משמעות אמיתית. האב, על אף שקריו, מחזיק בסמכות המכריעה לבסוף את גאורג ומובילה למותו. פרשנותו של וולטר זוקל טוענת כי האב מייצג סטנדרט גבוה יותר של אהבה אמיתית ושלמות, שכן הוא היה נשוי לאימו של גאורג ונישואין נשאו פרי – בניגוד לרמייתו העצמית של גאורג, שאהבתו לידידו ולארוסתו מוטלת בספק וקיימת בעיקר בכתב (Franz Kafka, Tragik und Ironie).

דמות החבר המתגורר ברוסיה התפרשה אפוא כסמל ל"עצמי הכותב" של קפקא. מבקרים כגון מרטין גרינברג ואריק מרסון רואים בבדידותו מעין השתקפות של יחסו הדו־משמעי של קפקא אל כתיבתו שלו עצמו, כתיבה שאותה ראה כטהורה אך גם מנותקת מהחיים (גרינברג, The Terror of Art). קריאה זו מציבה את החבר כדמות המשקפת את דאגתו של קפקא, שמכתביו, וכתביו באופן כללי, נכתבים עבור נמען שקיומו עומד בספק. הפרשנות הזאת רואה בסיפור ביטוי לחרדתו של קפקא בנוגע לשאלה אם אפשר לכתוב היטב תוך כדי מחויבות לעולם – הן במובן של נישואין (זו כאמור הבשורה במכתב לידידו) והן במובן של תקשורת עם הקורא.

שכבה פרשנית נוספת בסיפור גזר הדין היא חקירת כוח השפה כפעולה פרפורמטיבית. גזר דינו של האב – "אני גוזר עליך מוות בטביעה" – אינו רק תיאור, אלא פעולה המביאה למותו של גאורג. הדבר משקף את הבנתו של קפקא את הכתיבה כפעולה פרפורמטיבית, כזו היוצרת מציאות ולא רק מתארת אותה. מבקרים ציינו את כול־יכולתו של המספר ביצירותיו של קפקא, שבהן המשפט הופך לכוח המכתיב את גורל הדמויות, כפי שמשתקף בהגיגיו של קפקא ביומניו על כתיבה כמעשה כול־יכול. הטבע הפרפורמטיבי הזה של השפה מערפל את הגבול בין מציאות לבדיה.

במחוזותינו בולטת פרשנותו של גלילי שחר לסיפור בתוך ספרו ״הפצע של קפקא״ (2008). שחר מצביע על כך שהסיפור נכתב יומיים לאחר ששלח קפקא את מכתבו הראשון לפליצה, ומפרש את הסיפור בתוך פואטיקה ואתיקה של כתיבת מכתבים. שחר מפרש מכתב ששלח קפקא לפליצה עם פרסום הסיפור, ובו הסופר מסביר לה את דמיון השמות בינו לבין הגיבור, ובינה לבין הארוסה. אך הכתיבה אינה מצליחה להוציא את יוצרה מתוך חוג ההשפעה של האבות, ומשפטו הוא שגוזר את דינו של גאורג למיתה בטביעה. מי שקרא את ״מכתב אל האב״ של קפקא, נחשף ליחסים הקשים שבין קפקא לאביו. שחר עומד על כך שהכתיבה על אודות האירוסין היא זו המציתה את הסכסוך עם האב, ולא האירוסין עצמם. לפיכך מסכם שחר:

״המכתב הוא המרחב הדה־טריטוריאלי של התשוקה, האין־מקום של שיח האהבה, שדה המשחקים של שם האב. ואכן, כל עוד התקיימו חילופי המכתבים בחשאי, נמנע האסון. עם זאת, ביום שבו מחליט הבן 'לספר את האמת' על האירוסין עם נערתו, ונכנס עם המכתב לחדרו של אביו, נחשפת באחת עורמת המכתבים. הדמויות מושלכות בחזרה אל הטריטוריה הביתית, אל 'המקום' של חיי המשפחה. הדרכים העוקפות של המכתבים מצטלבות בחדרו של האב, שם נתקל הבן בגופו הענק המזוהם של אביו הגוזר עליו מוות בטביעה".

אוליבר היוב, במאמר משנת 1996, מפרש את הסיפור לאור ההלכה והאגדה היהודיות. הוא טוען כי האב, ולא גיאורג, הוא העבריין האמיתי. גזר דינו של האב מפר את עקרונות ההלכה, האוסרים על בני משפחה לשמש בתור שופטים, עדים או תובעים כנגד קרוביהם. היוב משווה את האב לדמויות תנכיות כמו יצחק. בעוד שיצחק נמנע מלהעניש את בנו יעקב, האב בסיפור של קפקא פועל מתוך זעם וחורג מסמכותו, דבר ההופך אותו לאשם על פי ההלכה היהודית. פרשנות זו אולי ליטרלית מדי, אך בוודאי מבטאת הדים למיתולוגיה היהודית וכן למה שאפשר לכנות ״שפות האב״ שלה.

כך או אחרת, ״גזר הדין״ מסרב לפרשנות אחת ויחידה, והוא מזמן עד היום קריאות מסוגים שונים. תפקידיהן של הדמויות משתנים, אף מתחלפים בכל פרשנות, מה שמסכל ניסיונות לקריאות פסיכולוגיות עקביות או לעקביות סמלית. היינץ פוליצר טוען כי סיפורו של קפקא "משאיר מאחור את הפסיכולוגיה" (Franz Kafka: Parable and Paradox). חוסר החלטיות זה הוא מה שהופך את הסיפור למפתה כל כך עד ימינו אנו.

לקריאה נוספת:

גלילי שחר, הפצע של קפקא (כרמל, 2008).