אנני אלברס (Anni Albers) נולדה בברלין בשנת 1899 בשם אנליז אלזה פרידה פליישמן. אף על פי שגדלה בסביבה נוחה שלא חייבה אותה (או ציפתה ממנה) לפתח קריירה מקצועית, היא בחרה לעסוק באומנות. היא החלה את לימודיה בבית הספר לאומנויות שימושיות בהמבורג, אבל כעבור כחודשיים, קצת לפני יום הולדתה ה-23, החליטה לעבור לעיר ויימאר ולהגיש את מועמדותה לבית הספר לעיצוב "באוהאוס". בית הספר באוהאוס, שהוקם בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה והיה אחד מהמרכזים החשובים ביותר לעיצוב ולאומנות מודרנית, הציג את עצמו כמוסד מתקדם הפתוח לכל מועמד ומועמדת ללא הבחנה של גיל או מגדר. אולם רבות מהנשים שהתקבלו ללימודים גילו כי בפועל המציאות מורכבת יותר. תחומי לימוד מרכזיים כמו אדריכלות ועבודות עץ ומתכת נותרו ברובם סגורים בפניהן, והן הופנו בעיקר למחלקות שנחשבו מתאימות לנשים, כגון אריגה, קדרות וכריכת ספרים. גם אלברס ביקשה ללמוד תחומים אחרים, אך שובצה לבסוף בסדנת הטקסטיל.

היא הייתה אחת התלמידות־נשים הראשונות בבית הספר. בתחילת דרכה לא התלהבה מן התחום אליו התקבלה, אך עם הזמן גילתה בו אפשרויות יצירתיות רבות, ומה שנראה בתחילה כמגבלה הפך עבורה להזדמנות. בהשפעת מוריה בבאוהאוס ובעיקר בזכות האמן פאול קלה, החלה אלברס לבחון את האפשרויות הטמונות בטקסטיל ולמדה כיצד ניתן להשתמש בצבע, בקומפוזיציה ובצורות גיאומטריות כדי ליצור שפה חזותית חדשה. בשנת 1925 נישאה לאומן יוזף אלברס, שהיה אחד המורים הבולטים בבאוהאוס. בני הזוג פיתחו שותפות מקצועית ואישית ארוכת שנים, אשר השפיעה על יצירתם ועל תפיסת עולמם האומנותית. בשנת 1931, כשנה לאחר סיום לימודיה, מונתה אלברס לראש סדנת האריגה של הבאוהאוס. מינוי זה היה יוצא דופן, שכן באותה תקופה מעט מאוד נשים החזיקו בתפקידים בכירים במוסדות אומנות ועיצוב. עבודתה בבאוהאוס התאפיינה בניסויים חדשניים בחומרים ובטכניקות. היא שילבה באריגים שלה סיבים תעשייתיים וחומרים לא שגרתיים, כגון צלופן ומשי מלאכותי, ובחנה כיצד טקסטיל יכול להגיב לאור, לקול ולתנועה. 

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 נסגר הבאוהאוס, ובני הזוג אלברס היגרו לארצות הברית. הם הוזמנו ללמד במכללת בלאק מאונטן שבצפון קרוליינה, מוסד שנחשב למרכז חשוב של חינוך אומנותי חדשני. שם הקימה אלברס סדנת אריגה ועודדה את תלמידיה להתנסות בחומרים שונים ויומיומיים. במקביל פיתחה גם את הרעיון של "אריגה ציורית״ (Pictorial Weaving) – עבודות טקסטיל שלא נועדו לשימוש יומיומי אלא להצגה כיצירות אומנות. אלברס הסבירה זאת כך: "תכלית קיומה של היצירה שלי היא לא שיישבו עליה, ילבשו אותה או ילכו עליה, אלא לאפשר לחוטים להתבטא ולמצוא צורה". בכך תרמה אלברס לשינוי תפיסתי חשוב: הטקסטיל לא נחשב עוד רק לחומר שימושי השייך לבעלי מלאכה, אלא למדיום אומנותי המאפשר יכולת ביטוי עצמאית. בשנת 1949 אף עשתה היסטוריה כאשר הייתה למעצבת הטקסטיל הראשונה שהציגה תערוכת יחיד במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק (MoMA).

מקור השראה מרכזי בעבודתה של אלברס היה תרבויות דרום אמריקה, ובפרט האריגה המסורתית בפרו. אלברס ובעלה ערכו מסעות רבים באזור, אספו דוגמאות טקסטיל וחקרו שיטות אריגה עתיקות. היא התרשמה במיוחד מהאופן שבו שימשו האריגים כאמצעי תקשורת סמיוטי. השפעות אלו ניכרות בעבודות רבות שלה המתעמקות בקשר בין טקסטיל לשפה, ומופיעים בהן דפוסים המזכירים כתב וקודים חזותיים נוספים. מלבד עבודתה המעשית, אלברס הייתה גם הוגה וכותבת חשובה. ספריה ״על העיצוב״ ו״על האריגה״ נחשבים עד היום לטקסטים מרכזיים בתחום הטקסטיל. בכתיבתה הדגישה את חשיבות החומר, התהליך וההתנסות היצירתית, וניסחה כלים תאורטיים להבנת האריגה כאומנות. נוסף על כך היא בחנה את הקשר שבין טקסטיל לאדריכלות. לטענתה, למרות סדרי הגודל השונים יש לשני התחומים מאפיינים משותפים, שכן שניהם מלאכות קדומות שבבסיסן עומד חיבור של יחידות נפרדות לכדי יצירה שלמה. אולם לעומת האדריכלות, השואפת לקביעות וליציבות, הטקסטיל מייצג גמישות, תנועה ושינוי. בשל קווי דמיון אלו, הציעה אלברס לשלב טקסטיל במבנים כחלק אינטגרלי מהחללים האדריכליים, ולא רק כאלמנט דקורטיבי. עם השנים פנתה אלברס בהדרגה לעולם ההדפס, אך המשיכה לעסוק באותם רעיונות של קו, דגם ומבנה שהעסיקו אותה באריגה. 

אלברס מעולם לא שכחה את זהותה היהודית. אף שנולדה למשפחה חילונית מאוד וביקרה לראשונה בבית הכנסת רק בגיל שמונה, יצירתה המפורסמת ביותר היא ככל הנראה "שש תפילות" – סדרה של שישה אריגים מוארכים לזכר שישה מיליון היהודים שנספו בשואה. עבודה זו נוצרה במיוחד עבור המוזיאון היהודי בניו יורק והיא מורכבת משישה לוחות אנכיים גדולים עשויים כותנה, פשתן וחוטי כסף. הצבעים המונוכרומטיים של הלוחות יוצרים דימוי ״מגילתי״ המזכיר ספר תורה, והמבנה החזרתי והמאופק מעורר את הצופים להתבוננות ולהרהור. "השתמשתי בחוטים כפי שצייר משתמש במדיום שלו", הסבירה את עבודתה, "כדי ליצור אפקט סקריפטוראלי ולאזכר את הטקסטים הקדושים". 

אלברס נפטרה בשנת 1994 בגיל 95, אחרי שנים רבות של עיצוב, אריגה וכתיבה. בשנים האחרונות לחייה היא חזרה לתחום שאליו השתוקקה כנערה: ציור. בשנת 2018, בציון 100 שנים לבאוהאוס ו-25 שנים למותה, הוקמה תערוכה מקיפה של עבודותיה במוזיאון ה״טייט מודרן״ בלונדון, שבה הוצגו מעל 300 אריגים ויצירות של האומנית. יצירתה אינה רק פורצת דרך במובן האומנותי – אלא גם במובן האישי. למרות המגבלות שהוטלו עליה כאישה וכיהודייה במאה העשרים, למרות הנוקשות של מלאכת האריגה והטוויה, היא הצליחה למצוא חופש אומנותי וליצור דבר מה חדש באמת, וטבעה את חותמה בשני מוסדות מפתח של המאה ה-20. בכך היא משפיעה עד היום על דורות של אומנים חדשים, שממשיכים את דרכה האומנותית ואת השינוי התפיסתי העמוק של עולם האומנות המודרני, אשר מכיר אט־אט גם בטכניקות המלאכה כ״אומנות גבוהה״.