תומאס מאן (1875–1955) היה כאמור סופר גרמני זוכה פרס נובל. עם ספריו המפורסמים נמנים בית בודנברוק (1901), הר הקסמים(1924) והטטרלוגיה יוסף ואחיו, שהתפרסמה בין 1933 ל־1943. הוא נולד למשפחת סוחרים בליבק לחופי הים הבלטי ועבר למינכן ללמוד ספרות, היסטוריה וכלכלה במטרה לפתוח בקריירה עיתונאית. בעת ששהה עם אחיו היינריך – סופר מפורסם ואקטיביסט בזכות עצמו – בפלסטרינה שבאיטליה, כתב את מרבית הרומן הראשון שלו, בית בודנברוק. הספר זכה לתהילה מיידית והודפס ביותר ממאה מהדורות בשנים הראשונות שלאחר פרסומו. בשנת 1905 נשא לאישה את קטיה פרינגסהיים, בת למשפחת סוחרים עשירה.

דמותו של מאן, באופן כללי ובפרט ביחסו ליהודים, מורכבת ולעיתים בעייתית. מבחינה רוחנית, תומאס מאן נטה להפרדה הרומנטית בין הרוח לטבע, כאשר קבע כי האדם אינו אלא ״מפגש נעלה בין רוח לטבע, בדרכם מלאת הכיסופים האחד לעבר האחר״. היהודים, מבחינתו, השתייכו לספֵרת הרוח ושורשיהם הטבעיים עקורים. בהר הקסמים למשל מופיע ד״ר נאפטא כקומוניסט בעל שורשים יהודיים. דמותו המהפכנית, קיצוניותו, דחייתו את ההומניזם וקרבתו למוות – כל אלה קשורים, כך מבקרים מסוימים כותבים, ליהדותו חסרת השורשים. עם זאת, בשנת 1921 פרסם מאמר בשם ״על הבעיה היהודית״ לבקשתו של אפרים פריש, עורך ה־Neue Merkur. בחיבור זה בחר בנקודת מבט אישית במקום זו הפילוסופית או הפוליטית, וסיפר אנקדוטות מחייו שבהן השפיעו עליו יהודים. מבחינתו, העם היהודי היה מאז ומעולם בן בריתם של ״אומנים ואינטלקטואלים״ כמותו. זאת ועוד, יהודים היוו מבחינתו את אחת מן ״השושלות האריסטוקרטיות״ של אירופה, וככאלה היו אצילים מטבעם – תכונה שמאן הרבה להדגיש גם בספריו.

עמדתו כנגד המפלגה הנאצית הייתה חד־משמעית. בשנת 1934 הגלה את עצמו לשווייץ, שם קיבל מכתב מילדיו אריקה וקלאוס על כך שהנאצים פלשו לביתו במינכן וערכו בו חיפוש. או אז החליט להיענות להצעה שעמדה זמן רב על הפרק – לנסוע לארצות הברית ולהתארח באוניברסיטת פרינסטון שבניו ג׳רזי. במסע הזה, שתואר במסה ״הפלגה עם דון קיחוטה״ (בתוך מסות על סופרים, כרמל, 2020), הזדהה עם הנוסעים־מהגרים היהודים. כאשר הקברניט מודיע כי במקרה של סערה או אסון ימי יעלו הנוסעים על סירות שייקחו אותם הביתה, מהרהר מאן:

הביתה – ניסוח משונה! נשמע כאילו נתבקש למסור לו את כתובתנו על הגלים, ואז יביא אותנו לשם באמצעות סירת ההצלה. הביתה, מה זה בכלל אומר? האם פירוש הדבר: קיסנאכט שליד ציריך בארצם של השווייצים, היכן שאני מתגורר בשנה האחרונה יותר בתור אורח נטה ללון מאשר בתור איש השוכן בביתו, כך שעוד איני מסוגל לנקוב בשם המקום כיעד מוצדק עבור ספינת ההצלה? או שפירושו מרוחק יותר בעבר, דהיינו ביתי המינכנאי בפארק הרצוג שעל האיזָר, המקום שבו חישבתי לשבת קץ עד ימיי, אך הוא התגלה כקורת גג זמנית? הביתה – ביטוי זה עשוי אף להחזירני רחוק עוד יותר, אל מחוזות ילדותי ואל בית ההורים בליבק, שאומנם עומד על תילו בהווה אך הוא כולו שקוע לעומקו בעבר. מפקד־סירה ואיש־הצלה משונה, עם משקפיך, עם דרגותיך המשולשות על הזרוע ועם ה"הביתה" הרב־משמעי שלך!

באותה מסה על דון קיחוטה כתב מאן על ההומניזם של סרוונטס ביחסו למאורים, המיעוט המוסלמי בן זמנו בספרד. דרך פתחון הפה שמעניק להם סרוונטס בספרו, כותב מאן: ״נחשפת צביעותן של התבטאויות חבוטות כגון 'גיס חמישי' ו'אויב מבית', ונענש מי שרואה בחוקי הגירוש דבר־מה צודק". למעשה הוא מדבר על ארצו שלו ועל ההתבטאויות שהתעצמו שם כנגד היהודים.

מאן מעולם לא שב להתגורר בגרמניה לאחר מכן. בשנות המלחמה נשא נאומי רדיו ששודרו ב־BBC תחת הכותרת Deutsche Hörer! (מאזינים גרמנים!), ובהם קרא להתנער מן המפלגה הנאצית. מילותיו היו חותכות וחד־משמעיות: ״הסוף מתקרב – לא עבורכם, לא עבור גרמניה. ההשמדה לכאורה של גרמניה היא מילה ריקה, כמו גם הניצחון של היטלר. אך הסוף מתקרב, ויהיה סוף בקרוב, לשלטון המתועב, לשלטון השוד, הרצח והשקר של הנאציונל־סוציאליזם". עם זאת, הוא התייחס רק פעם אחת בצורה משמעותית לרצח העם השיטתי שהגרמנים ביצעו ביהודים, וזאת בנאומו מ־27 בספטמבר 1942: ״על פי המידע של ממשלת פולין הגולה, בסך הכול נרצחו או עונו למוות 700,000 יהודים בידי הגסטפו עד כה. […] האם אתם, גרמנים, יודעים זאת? ומה אתם חושבים על כך?״

בתום המלחמה נשא נאום באוניברסיטת פרינסטון בשם ״גרמניה והגרמנים״, ובו הביע מודעות לפשעי הנאצים בשואה. במקום להתנער מהם, הוא עיגן אותם בתרבות הגרמנית, שלטענתו נטתה מאז ומעולם לקרתנות ולהערצה עמוקה של נטיות ברבריות. תומאס מאן העריך ש״פאוסט״ מאת גתה מתאר היטב את הנפש הגרמנית אשר כרתה בעצמה ״ברית עם השטן״. כך נימק מאן את ראשית הקשר הדמוני של ארצו:

מרטין לותר, התגלמות ענק של הרוח הגרמנית, היה יוצא דופן מבחינת נטייתו המוזיקלית. אני מודה בכנות שאיני אוהב אותו. הגרמניות במצבה הטהור, הבדלנות, האנטי־רומיות, האנטי־אירופאיות, מזעזעת ומפחידה אותי גם כשהיא מופיעה בלבוש של חירות אוונגליסטית ושחרור רוחני; והתכונה הלותרנית הזאת – הגסות הנרגנת, ההשמצה, הרתחנות והזעם הגואה, הגסות המוגזמת המשולבת עם עומק רגשי עדין ביותר ועם האמונה המגושמת ביותר בשדים, אינקובוסים ואחרים, מעוררת בי סלידה מיידית.

ברומן דוקטור פאוסטוס (1947), העסקה הפאוסטיאנית של המלחין לברקין משולה לזו של גרמניה עם כוחות האופל תחת המשטר הנאצי. לאורך העלילה תומאס מאן משתמש בדמויות יהודיות ובסבלן כביקורת מוסרית ותרבותית על הידרדרותה של גרמניה לברבריות. היהודים בספר מסמלים אינטלקטואליות, קוסמופוליטיות ואחריות מוסרית, תכונות שהנאצים תוקפים. מאן מציג את אי־ההיגיון שבאידיאולוגיה הנאצית מול העושר שבתרומת היהודים לתרבות האירופית, תוך שהוא מתאר את רדיפת היהודים כסמל להשחתה המוסרית של גרמניה. בסופו של דבר, התיאור של מאן משקף את יחסו החיובי כלפי היהודים ואת אמונתו שהשמדת היהודים הייתה חלק ממלחמה רחבה יותר של הברבריות כנגד התרבות, ההיגיון והמוסר.

לקריאה נוספת: תומאס מאן, מסות על סופרים, תרגום: ערן הורוביץ, הוצאת כרמל, ירושלים, 2020.