כשאנחנו מדמיינים את וינה של תחילת המאה ה־20, מצטיירת במוחנו תמונה של בתי הקפה הקלסיים, עם ריח שטרודל התפוחים באוויר, הכרכרות ברובע הראשון, האופרטות והוואלסים, וכמובן האומנים, הוגי הדעות והסופרים שעיצבו את עיר הבירה האוסטרית והפכו אותה לעיר של תרבות גבוהה וחדשנית. אחת מאותם אומנים היא הרקדנית והכוריאוגרפית המפורסמת גרטרוד בודנוויזר. 

בודנוויזר (במקור גרטרוד בונדי) נולדה בפברואר 1890 בווינה שבאוסטריה למשפחה יהודית מבוססת, ומגיל צעיר נמשכה לעולם המחול. בתחילה היא למדה בלט קלסי, אך לימים הושפעה מחלוצי המחול המודרני שהגיעו להופיע בווינה בעת ההיא, כמו איזדורה דאנקן ורות סנט דניס. באותה תקופה פעלו בווינה שתי תנועות אומנותיות משמעותיות – האקספרסיוניזם והזצסיון הווינאי (שהיו אף חופפים זה לזה במידה רבה). אותה שאיפה לביטוי עצמי אקספרסיבי היא שהובילה אותה לדרך אומנותית חדשה – יצירת מחול ההבעה האקספרסיוניסטי. 

בודנוויזר נחשבת, במידה רבה של צדק, מייסדת האסכולה הווינאית למחול אקספרסיבי (Ausdruckstanz) – סגנון ייחודי לכל אומן שנועד לגעת ב"כוחות הראשוניים של הרגישויות האנושיות". הופעת הבכורה שלה, בשנת 1919, התקיימה במסגרת תערוכה לאומנות מודרנית ונוצרה בהשפעת היצירות עצמן. על כך כתב המבקר אלפונס טורוק: "כל מה שהאומנית הגישה לנו היה חדש, חדש ללא כל ספק. ראינו כאן לראשונה מה הריקוד יכול להוסיף לצביון הציור, השירה והמוזיקה המאפיינת בזמן מסוים את הצעירים: דחייה בלתי מתפשרת של כל דבר מקובל וחיפוש כן אחרי ערכים המבטאים משהו חדש, אישי". 

סגנון הריקוד שלה התאפיין בניסיון לשלב בין תוכן חזותי ופיסולי ובין זרימה תנועתית, שילוב בין מתח להרפיה, במטרה לייצר בצופה רגש לצד מחשבה. היא הקימה את קבוצת המחול שלה בשנת 1923 וסיירה איתה בכל רחבי העולם לצד מתן שיעורי מחול פרטניים בסטודיו שלה, בקונסרבטוריון הגבוה של וינה ובאקדמיה למוזיקה ולאומנויות הבמה של וינה.

עם עליית הנאצים לשלטון נמלטה בודנוויזר לצרפת ומשם לבוגוטה בקולומביה. בעלה פרידריך רוזנטל נעצר בידי הגסטפו ונותר מאחור. בשנת 1950 – לאחר שנאבקה מרחוק לגלות מה עלה בגורלו והתכתבה רבות עם הצלב האדום בניסיון לגלות פרטים על מצבו – גילתה בודנוויזר כי נספה באושוויץ בשנת 1942.

בודנוויזר ורקדני להקתה זכו להצלחה אדירה בקולומביה, והיא הקדישה חלק נכבד מהופעותיה למטרות צדקה ולמאמץ המלחמתי נגד הנאצים. מקולומביה המשיכה לעיר סידני שבאוסטרליה, שם הקימה את ה־Bodenwieser Viennese Ballet (הבלט הווינאי בודנוויזר) והפכה לאחת מחלוצות המחול המודרני באוסטרליה, שם התגוררה עד יום מותה. 

אחת מתלמידותיה הידועות ביותר של בודנוויזר (אך בהחלט לא היחידה) היא גרטרוד קראוס, מחלוצות המחול המודרני בישראל. קראוס נולדה בשנת 1901, אף היא בווינה, והתמחתה מילדות בנגינה בפסנתר. לאחר לימודים אקדמיים באקדמיה למוזיקה בווינה, התבקשה ללוות בנגינה הופעת מחול והבינה שהריקוד הוא תשוקה האמיתית. היא נרשמה מחדש ללימודים למחלקה למחול מודרני בהוראתה של בודנוויזר, ומייד בתום הלימודים הצטרפה ללהקתה של בודנוויזר. כעבור כמה חודשים כבר החלה להופיע לבדה במופעי סולו, וסגנונה האקספרסיוניסטי היה הוכחה להשפעתה של מורתה הגדולה. בשנת 1930 הוזמנה להופיע בארץ ישראל וזכתה להצלחה רבה בהופעותיה. גם באוסטריה היא זכתה להצלחה ולפרסום, ומופעיה עלו על הבמות הנחשבות ביותר, כולל בבורגתיאטר (Burgtheater) של וינה.

בעקבות עליית הציונות והתגברות האנטישמיות באירופה – החליטה לעלות ארצה, וזאת בשיא הצלחתה באירופה. בשנת 1935 היגרה עם בת זוגה אלזה שרף ופתחה סטודיו למחול בתל אביב. עם תלמידותיה ניתן למנות שמות מוּכרים רבים, כמו יפה ירקוני ואורנה פורת. קראוס מעולם לא הכחישה שהיא חיה עם אישה, והיא אף אמרה שאלזה הייתה הדמות החשובה ביותר בחייה. היא הייתה פורצת דרך בכך שהעניקה חשיבות אדירה ביצירותיה לפרפורמנס ולכוריאוגרפיה במקום לטכניקה, ויצירות המחול שלה ערערו על התפקידים המגדריים שניתנו לגברים ולנשים באופן חדשני וייחודי. 

קראוס ייסדה לימים את תיאטרון המחול הישראלי והייתה ממקימות מפעל ריקודי העם בישראל. היא גם הגתה את רעיון הפסטיבלים השנתיים למחול בקיבוץ דליה, וזאת לצד פיתוח המחול האקספרסיוניסטי. קראוס עבדה ככוריאוגרפית ברבות מהצגות "הבימה" ושימשה בתפקיד יועצת אומנותית למספר להקות וביניהן: "בת שבע"; "הבלט הישראלי" ו-"להקת המחול הקיבוצית". כמו מורתה בודנוויזר, גם קראוס לימדה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ואף הייתה לכוריאוגרפית הראשונה במדינת ישראל שזכתה לתואר פרופסור למחול. נוסף על כל אלו, קראוס עסקה גם בציור ובפיסול – זכר לאותו קשר פרפורמטיבי שיצרה בודנוויזר בין המחול ובין הציור. בשנת 1968 זכתה בפרס ישראל על תרומתה לעולם המחול הישראלי וכהוקרה על הישגיה הרבים. היא המשיכה ללמד עד יום מותה, ב־13 בנובמבר 1977.

קראוס הייתה מורה מסורה וטיפחה כל חייה רקדנים וכוריאוגרפים צעירים, ורבים מהם נעשו לימים מוּכרים ומשמעותיים בעולם המחול. אחת מהן היא הִילדה קסטן. קסטן נולדה בעיר מנהיים שבגרמניה בשנת 1917, שם החלה ללמוד מחול בגיל צעיר מאוד. עם עליית הנאצים לשלטון והשינוי ביחס ליהודים בגרמניה, עלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1938 והצטרפה מייד לסטודיו וללהקתה של קראוס, שזיהתה את כישרונה. כל זה התרחש כבר ביום הראשון לבואה ארצה: "הגעתי לארץ ישראל באחד למאי 1938, ישר לקיבוץ שבו אחי היה חבר. נאמר לי שבערב תרקוד איזהו רקדנית, ושמה גרטרוד קראוס […] למחרת לקחה אותי ירדנה, חברת הקיבוץ, לסטודיו […] היא (גרטרוד קראוס) פתחה, ואמרתי לה שרקדתי מאז שהייתי ילדה קטנה, שראיתי את המופע שלה, ושאני רוצה לרקוד אצלה, אבל אין לי כסף… והיא פשוט לקחה אותי לשיעור של הקבוצה שלה. אחרי השיעור פשוט אמרה לי: Du kannst bleiben (את יכולה להישאר) […] זה היה גורלי — ביום הראשון לבואי ארצה נפגשנו". 

כמו קראוס, ובודנוויזר לפניה, גם קסטן התמחתה בסגנון מחול ההבעה האקספרסיבי, ובשנות השלושים והארבעים רקדה בלהקתה של קראוס. "כיום לא זוכרים את התקופה ההיא", אמרה קסטן. "לפני זמן מה אמרו שבת־שבע הייתה קבוצת המחול הראשונה בארץ. […] איך מעזים להגיד דבר כזה? הרי בזמננו אנשים היו עוצרים אותנו ברחוב". אחרי תקופה ארוכה בלהקתה של קראוס המשיכה קסטן להופיע בתיאטרון, באופרה ובתזמורת הישראלית לצד הופעות מחול עצמאיות, והייתה ממקימות להקת הבלט הישראלי. אף שעזבה את להקתה של קראוס, היא ראתה בה את אימה הרוחנית ונשארה עימה בקשר יום־יומי. קסטן נודעה יותר מכול בסגנונה החיוני ומלא החיים, והתמחתה גם בפנטומימה ובמחול הומוריסטי ופרודי, ובכך תרמה תרומה אדירה לתיאטרון הישראלי.

שלוש הרקדניות הגדולות האלו, כל אחת בדרכה, השפיעו רבות על עולם המחול כפי שהוא כיום – באוסטריה, באוסטרליה ובישראל. תלמידותיה של בודנוויזר נפוצו לרחבי העולם – מהודו ללונדון, מאוסטריה לקולומביה – ושינו לעד את פני המחול העולמי.

לקריאה נוספת:

משה מייזלס, גרטרוד קראוס – האימא של המחול הישראלי, MB יקינתון – נובמבר 2007, כסלו תשס"ח, גיליון 220

גיורא מנור, הילדה קסטן משוחחת על גרטרוד קראוס, רבעון מחול בישראל 12, חורף 1998, עמודים 84–87