כפי שמלמד אותנו ההיסטוריון מעוז כהנא, עוד בשנת 1774 כתב המשכיל היהודי־גרמני משה ליברכט משטרליץ שיר סטירי המתאר את הקפה כמהגר המגיע מארץ רחוקה לגרמניה, ובתכסיסים ובעורמה מוצא את מקומו בלב הבריות ואף מושל בבני האדם. הקפה מתחבא בינות לחלב ולסוכר ולוכד את האנשים. כוס הקפה מצידה משיבה להאשמות וטוענת כי היא זו המעוררת ישנים ומקיצה נרדמים, שהקפה משפיע על המסחר ועל הכלכלה וכן שהוא משנה את דרכי הבילוי.

בתי הקפה הראשונים הוקמו בלונדון בשנת 1652, בשנת 1683 בווינה, ולאחר מכן התפשטו בכל רחבי אירופה. למשקה הקפה יוחסו סגולות רפואיות, והאנשים הראשונים שלגמו ממנו היו אצילים עשירים. אך עד מהרה הצליחה כוס הקפה לאחד בין המעמדות השונים, כיוון שבתוך זמן קצר שתו כולם את אותו קפה פחות או יותר, והוא הוגש במחירים השווים לכל נפש.

בשלבים מסוימים נתפסו בתי הקפה בכלל ומשקה הקפה בפרט כסכנה בריאותית וציבורית. הקפה נתפס כמשקה ממכר המעודד חיי בטלה וניוון וכמהווה סכנה לשלטונות, שראו בבתי הקפה מקום המועד להתארגנויות אנטי־ממסדיות.

בספרו של רוברט ליברלס "יהודים וקפה" אנו נחשפים לכך שבגרמניה נעשו ניסיונות להגביל את צריכת הקפה באמצעות חקיקה. פרידריך הגדול אף שלח "רחרחנים" לאתר קלייה לא חוקית של פולי קפה. הניסיונות להגביל את צריכת הקפה העלו כמובן חרס, והקפה התפשט במהרה לכל הפיות שהשתוקקו לו. יתרה מזאת, הנסיונות להגביל את צריכת הקפה רק הגבירו את החשק להתנסות במשקה האסור ובד בבד הגבירו את הסחר הבלתי חוקי.

רבני הקהילה היהודית של ארצות גרמניה נדרשו אף הם לשאלת הקפה. בעת החדשה המוקדמת התנגדו הרבנים לשתיית קפה בבתי קפה, אפילו בימי חול. ליברלס מונה לכך ארבע סיבות: הבישול בידי לא יהודים; החשש מפני תוספות לפולי הקפה; החשש מפני קשרים חברתיים אפשריים עם לא־יהודים והתפתות למעשי שטות, שכן יושבי בתי הקפה נתפסו כקלי דעת. הרבנים היו צריכים לתת את דעתם על המוצר החדש ולפסוק הלכות לגביו. על אף התנגדויות מסוימות הטמיעו היהודים את הקפה בחיי היום־יום שלהם הן בחיים המסורתיים והן בקרב אלה שהקפידו פחות על המסורת. בתי הקפה הלכו ותפסו מקום בקרב הקהילה היהודית, שאהבה את הסגנון ואת האווירה בבתי הקפה, את השיחות ואת הנראות שבישיבה בבית הקפה. משעלו הנאצים לשלטון, בין שאר החוקים המפלים והמדירים נאסר על היהודים לשבת בבתי הקפה של כלל האוכלוסייה. היהודים שעזבו תחילה את גרמניה ולאחר מכן גם את צ'כוסלובקיה ואת אוסטריה ניסו למצוא גם במזרח התיכון את אותה אווירה שייחדה כל כך את בתי הקפה בברלין ובווינה. בתי הקפה הראשונים בתל אביב היו העתקים של בתי הקפה האירופיים. מקומות המפגש לכל המי ומי הועברו כמעט במלואם לרחובות תל אביב הקטנה – העיר העברית הראשונה. האווירה בבתי הקפה 'הגרמניים' בתל אביב של שנות השלושים הייתה אווירה רגועה, עם עשן מסתלסל של מקטרות וסיגרים, כיסאות מיושנים בריפוד עור, ארונות עם פיתוחי עץ ועל הקירות רפרודוקציות של אומנים מפורסמים. את כל אלה ליווה פטפוט שוצף אך חרישי של הלקוחות, עם שירות אדיב אך קורקטי של המלצרים – לא חברתי בשום צורה. היקים שהגיעו לפלשתינה בסוף שנות השלושים מצאו בבתי הקפה הללו את המורשת של חיי החברה שהותירו מאחור. המהגרים שזה עתה הגיעו לארץ ישראל ישבו בבתי הקפה וביכו את מר גורלם על גרמניה ששינתה את פניה וניסו למצוא תחליף ראוי למקום שבו יוכלו להחיות את חיי החברה שלהם. בתי הקפה התל־אביביים הועתקו עד מהרה גם לערים אחרות שבהן התרכזה הגירה מארצות דוברות גרמנית, ובתי הקפה צצו גם בחיפה ובירושלים.

דוגמה ירושלמית טיפוסית לבית קפה גרמני היה קפה עטרה. היינץ גרינשפן עלה מגרמניה בשנת 1938 והקים את בית הקפה עטרה. את הזיכיון הוא קיבל מאדון לוי מבית הקפה בתל אביב, שהיה פעיל כבר כמה שנים. אדון לוי היה הבעלים של 'קרונן קאפה' בקניגסברג, ובדמות הקפה הזה הקים את הקפה התל־אביבי (Kronen Café – בגרמנית המילה Krone משמעותה כתר ולכן נבחר השם עטרה לבית הקפה בהקשרה כנזר). כמה חודשים לאחר פתיחת שערי בית הקפה הצטרפו להיינץ אביו ברנהרד ואחיו זיגפריד, והשלושה ניהלו ביד רמה את הקפה שניצב תחילה מול בית הדואר ברחוב יפו, ולאחר כשנתיים העתיק את מקומו לרחוב בן־יהודה. עד מהרה נעשה המקום נקודת מפגש של היקים, מקום שהיה אפשר למצוא בו עיתונים בגרמנית מציריך ומברלין וליהנות מאווירה מאופקת ומוקפדת.

עד מותו בשנת 1951 עמד האב ברנהרד גרינשפן ליד הדלפק והשגיח על המלצריות שהיו לבושות בשמלות חומות כצבע הקפה, סמל עטרה על החזה, סינרים, נעליים לבנות וחגורת כסף – כמו בגרמניה. בעטרה ישבו אנשים מהשמנה וסלתה של היישוב, כמו ש"י עגנון, יהושע בר יוסף, חנוך ברטוב, אריה ליפשיץ ואלזה לסקר־שילר.

ב־22 בפברואר 1948 התפוצצו שלוש מכוניות תופת ברחוב בן־יהודה בירושלים. גם קפה עטרה נפגע, ואחד העובדים שילם בחייו. המנורות קרסו, הדלת התנפצה, אבל המטבח שנשאר שלם החל להגיש ב־11 בבוקר קפה חם למחלצים. בשנת 1958 הוזמנו ל"כנס עולמי של יוצאי עטרה והסביבה" הוזמנו העיליות האדמיניסטרטיביות, האקדמיות והתרבותיות של מדינת ישראל.

הקפה ברחוב יפו פעל עד שנת 1996. הניסיונות להעתיק את הקפה למקום חלופי לא צלחו, וזוהרו של המקום עומעם. בתי הקפה הגרמנים אמנם סגרו את דלתותיהם, אבל הניחוח, הטעם, האוירה והנוסטלגיה לא נס ליחם.

לקריאה נוספת:

מעוז כהנא, "שבת בבית הקפה של קהילת קודש פראג", ציון (עח:א), 2013, עמ' 5-50.

רוברט ליברלס, יהודים וקפה מסורת וחדשנות בגרמניה בעת החדשה המוקדמת. 2016, כרמל.