קורט יוליאן וייל (Kurt Julian Weill) נולד בשנת 1900 בעיר דסאו שבגרמניה לאב חזן, מצאצאי המהרי"ו. הוא החל ללמוד מוזיקה בגיל צעיר מאוד, ואף חיבר חמישה לחנים במסורת הלידר (Lieder) הגרמנית לשירים מאת יהודה הלוי בתרגום לגרמנית. הקריירה המוזיקלית שלו קיבלה תפנית משמעותית בשנות העשרים, כאשר החל לשתף פעולה עם המחזאי ברטולט ברכט. יחד הם הפכו לאחד הצמדים המהפכניים ביותר בתולדות התיאטרון. שיתופי הפעולה המפורסמים שלהם – "אופרה בגרוש" (1928) וכן "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" (1930) – עסקו בנושאים כגון עוני, שחיתות, צביעות ומאבקים מעמדיים, תוך שילוב אלמנטים של ג'אז, קברט ומוזיקה פופולרית במבנים קלסיים. הלחנים המורכבים – ויש להודות, לעיתים צורמים – של וייל, כמו השלימו את הביקורת של ברכט.

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 נמלט וייל מגרמניה. לאחר תקופות קצרות בפריז ובלונדון, התיישב בשנת 1935 בארצות הברית. מאז הכריז על עצמו כאמריקאי, כמעט ולא דיבר גרמנית וניתק את קשריו עם ברכט עקב חילוקי דעות פוליטיים. ברכט נותר קומוניסט, ואילו וייל התמסר לתרבות האמריקאית ולא הוקיע את הקפיטליזם. להפך, הוא השקיע את כל כולו במסורת המוזיקלית והתרבותית האמריקאית.

גם בקצה מערב המשיך לתפוס את ההלחנה כאקט פרשני. "יוליסס אפריקנוס", פרויקט מעט נשכח משנות השלושים המאוחרות, משקף את שאיפותיו של וייל לנווט בתוך יחסי הגזע המורכבים בין שחורים ללבנים בארצות הברית. וייל שיתף פעולה עם המחזאי מקסוול אנדרסון בכתיבת מחזה שסיפר את סיפורו של עבד שחור הנפלט ממלחמת האזרחים האמריקאית כיוליסס מודרני, חסר שם וזהות. המחזה, כך טוענים כמה חוקרים, הוא אחד המסמכים התרבותיים הראשונים הקושרים בין החוויות היהודיות ובין החוויות השחורות של עקירה. לצד זאת, יש הטוענים כי המחזה מציג סטריאוטיפים גזעניים. פול רובסון, שחקן אמריקאי מצליח מאוד באותם ימים, סירב לשחק במחזה בטענה שאינו מעניק כל סוכנות מוסרית לדמות הראשית השחורה.

למרות כישלון הפרויקט הצית מחקרו של וייל על ביטויים תרבותיים שחורים – מבלוז וג׳אז ועד למזמורים דתיים – את סקרנותו כלפי המוזיקה האפרו־אמריקאית ותפקידה ככלי עוצמתי של התנגדות. בהשראת פרויקטים של התיאטרון הפדרלי (FTP), כמו "מקבת' הוודו" השחור, ביקש וייל לשלב את מבנה הסיפור השחור בתוך המוזיקה האמריקאית הפופולרית והגבוהה. הוא הוקסם מהאפשרות לניידות תרבותית שהשיגו האומנים השחורים למרות המכשולים המערכתיים.

יש הטוענים כי יוליסס השחור הכין את וייל לקראת מה שעתידה להיות אחת היצירות הפופולריות ביותר שלו: "אבודים בכוכבים" (1949), עיבוד ל"זעקי ארץ אהובה" של אלן פטון, רומן המופת הדרום אפריקאי שפורסם שנה לפני כן. ביצירה זו נמנע וייל ממוטיבים של מינסטרליזם – צורת תיאטרון אמריקאית שצמחה בתחילת המאה ה־19, ובה שורשי המנהג המגונה לצבוע את פניו של שחקן לבן בשחור – ובמקום זאת העניקה לגיבורהּ השחור את הבכורה האנושית. עד היום היא אחת העבודות המוּכרות ביותר של וייל באמריקה.

כאמור, וייל התנתק ממורשתו הגרמנית אך לא מזו היהודית, שאליה נותר קרוב כל חייו. יצירתו "הדרך הנצחית" ( (Der Weg der Verheißungהיא אופרה־אורטוריה בארבע מערכות עם ליברית מאת פרנץ ורפל. הבכורה התקיימה בניו יורק בשנת 1937. היצירה נועדה בין היתר להעלות את המוּדעות לרדיפת היהודים בידי הנאצים, תוך שילוב של נושאים מקראיים עם ההיסטוריה היהודית. העלילה מתרחשת בבית כנסת במהלך פוגרום שבו קריאות הרב מובילות לשחזורים של סיפורי התנ"ך המדגישים נושאים של עמידוּת ושל תקווה לבית לאומי לעם היהודי. ההפקה הייתה עצומה בהיקפה, והיא כללה 245 שחקנים. לאחר סבב ההופעות הראשון שלה היא לא הועלתה שוב עד שנת 1999, בשל מורכבותה ואורכה – כשש שעות. הבכורה האירופית התקיימה בקמניץ, גרמניה, בשנת 1999, ובשנת 2000 היו גם הופעות בתל אביב ובניו יורק. האופרה כוללת סגנונות מוזיקליים מגוונים, החל ממוזיקה חזנית ועד פוגות, והיא זכתה לשבחים על עומקה הדרמטי והרגשי.

בשנת 1938 עיבד וייל שירי עם עבריים במסגרת שירים לפלשתינה החדשה (Two Folksongs of the New Palestine), וכן הלחין מחזות רדיו שהתבססו על סיפורים מקראיים. המוזיקה שלו שילבה מוטיבים, סולמות ומקצבים מסורתיים, אך הוא התאים אותם כך שידברו אל הקהל האמריקאי. על אף שמעולם לא ביקר בישראל, יחסו לציונות היה אוהד. כך למשל עיבד בשנת 1947 את התקווה לתזמורת ומקהלה.