האחים וילהלם ויאקוב גְּרים תרמו תרומה מכרעת לעיצובו של הפולקלור הגרמני המודרני ולהפיכתם של סיפורי עם מקומיים לאגדות מוכרות ורווחות בתרבות המערבית. אוספיהם שימשו מקור השראה מרכזי לעיבודים מאוחרים, ובראשם סרטי האנימציה של אולפני דיסני: ״היפהפייה הנרדמת״; ״סינדרלה״; ״שלגייה ושבעת הגמדים״. אך בתוך קורפוס האגדות שפרסמו האחים גרים, שבו מעל מאתיים סיפורים, נמצאות גם ארבע מעשיות אשר מציגות את "דמות היהודי״. הופעתה של דמות זו אינה מקרית, והיא משמשת כלי חשוב לבחינת ייצוג היהודי בתודעה הגרמנית של ראשית המאה ה־19. 

באותה עת נתפס הפולקלור כאמצעי מרכזי לשימור "רוח העם" (Volksgeist), מושג רומנטי שהדגיש את חשיבותם של סיפורי עם, שפה ומסורת כמבטאים אותנטיים של הזהות הלאומית. גרמניה, שהייתה אז מורכבת מממלכות ומנסיכויות שונות, החלה להתלכד סביב יסודות תרבותיים משותפים שיצרו תחושת שייכות לאומית. בתוך המרחב הזה פעלו האחים גרים, פילולוגים וחוקרי פולקלור צעירים, שביקשו לתעד מסורות עממיות גרמניות תוך יצירת קאנון גרמני. בשנת 1819 הם פרסמו את ״מעשיות האחים גרים״ – Kinder und Hausmärchen, אגדות לילד ולבית – שכללו כמה מן האגדות המפורסמות ביותר בעולם המערבי, בהן ״הנסיכה והצפרדע״; ״הנזל וגרטל״; ״החלילן מהמלין״; ״רפונזל״; ״כיפה אדומה״; ״עוץ לי גוץ לי״. בניגוד לטעות הרווחת, האחים גרים לא חיברו או המציאו את האגדות הללו. הם אספו, תיעדו וערכו אותן, לעיתים תוך הטיה או התאמה לערכי התקופה.

אחד הסיפורים שנאספו, וכנראה הידוע ביותר לשמצה בהקשר האנטישמי, הוא ״היהודי בקוצים״ (Der Jude im Dorn). הסיפור מתחיל במשרת טוב לב הנפרד מאדונו הקמצן. בדרכו הוא פוגש גמד קטן אשר מעניק לו שלוש משאלות: רובה שתמיד פוגע במטרה; כינור שכל מי ששומע את נגינתו מוכרח לרקוד; ושאף אחד לא יוכל לסרב לבקשותיו. בהמשך הדרך, המשרת הטוב פוגש יהודי המאזין לשירת ציפור על עץ לצד שדה קוצים. אותו משרת יורה בציפור באמצעות הרובה. היהודי ניגש להביאה משדה הקוצים, אך המשרת מתחיל לנגן בכינור, והיהודי נאלץ לרקוד עד זוב דם, תוך התחננות לרחמי המשרת. המשרת מסכים לשחררו רק לאחר שהיהודי מבטיח לו שק של זהב, שאותו גזל קודם לכן מנוצרי. המשרת ממשיך בדרכו עם שק הזהב, בעוד היהודי מגדף אותו ומבטיח להשיב לו כגמולו.

בהמשך הסיפור היהודי פונה אל שופט המחוז ומתלונן על התקרית. המשרת הטוב נתפס ומובא לפני השופט. השופט אינו מאמין לגרסתו – ״אף יהודי לא יסכים לתת את כספו מרצונו הטוב״ – ושולח אותו לגרדום. המשרת מבקש בקשה אחרונה לפני הוצאתו להורג – לנגן עוד פעם אחת בכינור. עם תחילת הנגינה כל הנוכחים מתחילים לרקוד, תחילה בחדווה ואחר כך בסבל. המשרת מוכן להפסיק לנגן רק לאחר שהוא זוכה לחנינה, והיהודי מודה שגנב את שק הזהב מנוצרי. וכך הסיפור מסתיים בתליית היהודי ובעשיית ״צדק״ עם המשרת הטוב, החכם והנאמן. במקורות קודמים של הסיפור הייתה דמות היהודי נזיר – אך האחים שינו אותה ליהודי במסגרת עריכה לאומית שנועדה לחזק את האחדות הגרמנית ולהפחית מתחים כנגד אנשי הדת.

סיפור זה ממחיש את תרומת האחים גרים לחיזוק מגמות אנטישמיות קיימות, ולמעשה הוא אף נלמד בבתי ספר בגרמניה הנאצית כספרות חובה. 

מעשייה נוספת היא ״העסקה הטובה״ (Der gute Handel). העלילה מציגה את דמותו של איכר בור וטיפש הפונה למלך להתלונן על מר גורלו. להפתעתו בת המלך פורצת בצחוק למשמע העלילה המגוחכת. המלך מכריז שהוא האדם הראשון שהצליח להצחיק אותה, ואשר על כן הוא יכול לשאת אותה לאישה. האיכר גס הרוח דוחה את ההצעה ומבקש תמורה אחרת. בזעם ובתדהמה מודיע המלך שאם יבוא בעוד שלושה ימים, "יזכה במלוא החמש מאות״. האיכר שמח למשמע הדבר ושכנע את שומר הארמון להעניק לו מאתיים מטבעות מראש. יהודי ערמומי שנכח באזור ניגש אל האיכר והציע שייתן לו את שלוש מאות הנותרים בתמורה לכך שהיהודי ישלם כעת את אותו הסכום במטבעות קטנים יותר. האיכר הפתי מאמין, והיהודי הרמאי נותן לו מטבעות גרועים השווים פחות.

כעבור שלושה ימים מגיע האיכר אל המלך לתבוע את ״החמש מאות״, אולם אז מתברר שמדובר בחמש מאות מלקות. האיכר מכריז שהן כבר אינן שלו, ובדיוק אז נכנסים השומר והיהודי לתבוע את המגיע להם. על כן המלך מצווה להלקותם ונהנה מסבלו של היהודי. בתמורה לשעשוע זה מעניק המלך לאיכר את הזכות לקחת מחדר האוצרות של הארמון ככל שירצה. היהודי מתגנב אחריו ושומע את האיכר התמים מכריז שהמלך סידר אותו, כי הוא לקח בעצמו את הסכום ואין הוא יודע האם קיבל במידה מספקת. היהודי שומע כל זאת, ניגש במהירות אל המלך ומספר לו שהאיכר דיבר בו סרה. המלך זועם ומצווה להביא את האיכר לפניו. הוא שולח את היהודי לעשות זאת, אך האיכר מכריז שאדם עשיר כמוהו אינו יכול לבוא אל המלך בבגדים פשוטים, והיהודי משאיל לו את מעילו ההדור. כאשר מתייצבים השניים בפני המלך, מכריז האיכר: "הרי ידוע שכל אשר יהודי יאמר הוא שקר, אף מילת אמת לא יוצאת לו מהפה. הברנש הזה תכף יגיד שאני לובש את המעיל שלו". היהודי נזעק ומכריז שזה אכן המעיל שלו, אך המלך מכריז שהיהודי בוודאי רימה אותם, ומצווה להלקותו שוב. שוב הסיפור נגמר בסוף טוב ושמח, כאשר האיכר הבור, הטיפש והגס חוזר הביתה עם המעיל ועם האוצרות.

סיפור נוסף הוא ״הסחבה הטובה״ (Der gute Lappen), שנספח לאוסף האחים גרים במהדורה הראשונה משנת 1812. זהו קטע קצרצר העוסק בשתי אחיות תופרות ובסחבה קסומה שהופכת לזהב כל דבר העטוף בה. אחת האחיות היא חכמה ואילו השנייה טיפשה. כאשר סוחר יהודי חמדן וערמומי מציע להחליף את הסחבה הישנה בחדשה, האחות הטיפשה מסכימה, והסחבה נעלמת. הסיפור מסתיים באופן משונה למדי: "אחר כך יהיו היהודי לכלב והאחיות לתרנגולות, אבל לבסוף יהיו התרנגולות לבני אדם וילקו את הכלב למוות". אותה דמות של יהודי תאב בצע, שמגיע לבסוף על עונשו, נוכחת בכל שלושת הסיפורים, ומשמשת בתור ״אחר״ תרבותי מובהק. סטריאוטיפים אנטישמיים ודעות קדומות אף קיבלו ביטוי בשיח הלאומי המתהווה. ייצוגים אלו משקפים את הגבולות החברתיים והתרבותיים של ההגדרה הלאומית הגרמנית ואת האופן שבו "הגרמני" הוגדר באמצעות שלילת האחר, ובמקרה הזה – היהודי. 

אך דווקא בסיפור הרביעי – ״השמש תוציא הכול לאור״ (Die klare Sonne bringt’s an den Tag) – מוצג היהודי כקורבן חף מפשע. המעשייה עוסקת בחייט צעיר ועני הפוגש יהודי ושודד אותו בהנחה שהוא עשיר. אותו יהודי מתגלה כעני מרוד, והחייט מכה אותו למוות למרות הצהרתו של היהודי כי ״השמש תוציא הכול לאור״. לאחר מכן ממשיך החייט בדרכו, מתחתן ופותח עסק משגשג. אך יום אחד פוגעת קרן שמש בכוס הקפה שלו ומרצדת על הקירות. החייט המבוהל מכריז, "השמש רוצה להוציא הכול לאור". אשתו מבקשת ממנו הסבר למשפט התמוה, והחייט משביעה שלא תספר לאיש. אולם היא אינה עומדת בפיתוי, וכעבור ימים מספר כל העיר יודעת את הסיפור והחייט מוענש. "וכך אכן הוציאה השמש את הכול לאור יום".

בחינת דמותו של היהודי באגדות האחים גרים אינה מסתכמת בסקירה ספרותית בלבד. ייצוגים אלו משקפים מתחים עמוקים בין מסורת עממית, זהות לאומית מתגבשת ויחסים בין־דתיים בתקופה שקדמה לאיחוד גרמניה. ניתוח מעשיות אלו מאפשר להצביע על דימויים סטריאוטיפיים, על עמדות תרבותיות רווחות כלפי יהודים ועל התפתחותה של הלאומיות (והלאומנות) הגרמנית. מספר חוקרים מציעים כי האלימות הרבה המופיעה בסיפורים אלו משקפת דפוסי חשיבה קדומים, אשר אף על פי אופיים הפולקלוריסטי והבדיוני, חיזקו והניחו את היסודות למאורעות במאה הבאה, עם עליית הנאצים לשלטון והשמדת יהדות אירופה. כלומר, ייתכן שיש קשר בין אגדות הילדים הגרוטסקיות ובין עיצובה של ״קהות רגשית״, המנרמלת פגיעה ואלימות כנגד ״האחר״, דבר המדגיש את חשיבותו של הפולקלור בעיצוב תהליכים חברתיים ותרבותיים.