ולכן – הישארו איתי – באמצעות צרפתים מסתוריים, משופמים, סוחרים למחצה, מחברי רבי־מכר לכאורה – שוב הגיעה לפריז תפיסה רומנטית־מיסטית של השפה, והיא שגרמה לשארל בודלר לכתוב כך:

אֲנִי, אֲשֶׁר נִשְׁקִי הוּא סַיִף הֲפַכְפַּךְ

אַנִּיחַ חֲרוּזִים בְּכָל פִּנָּה בַּכְּרַךְ

אֶמְעַד עַל הַמִּלִּים כְּעַל אַבְנֵי דְּרָכִים

לֹא פַּעַם אֲגַלֶּה שִׁירֵי חֲלוֹם שְׁכוּחִים.

(מתוך ״השמש״, בתרגום דורי מנור)

ומכאן הטענה כי הקבלה היהודית היא המכוננת של הסגנון המודרני בשירה – או לכל הפחות ההשראה לתחכום המיסטי שהיא שואפת אליו – טענה זו אינה מופרכת לגמרי. בואו נפרוט קצת יותר את הסיפור הזה. כדי להבין עד כמה נקשרו הקבלה והרומנטיקה הגרמנית בהתפתחות השירה הצרפתית המודרנית, צריך לחזור ולהדגיש תחילה את החידוש המהותי שעמד בבסיס תנועת "הסער והפרץ" (Sturm und Drang).

עבור יוהאן גיאורג האמאן לא הייתה הקבלה רק מערכת רעיונית או תאולוגית, אלא תשתית פילוסופית ואסתטית ששינתה לחלוטין את אופן הבנתו את השפה, את הבריאה ואת האסתטיקה של העולם. האמאן ראה בקבלה תנועה מתמדת בין הנסתר לנגלה, בין הכאוס ליצירה, ובייחוד בין השפה כמציאות חיצונית ובין השפה כישות עצמאית, כמעט אלוהית. הקבלה עבורו הייתה כלי לחשיבה אירונית ומתוחכמת על גבולותיה של המשמעות, ויתרה מכך – כלי שהציע כיצד ניתן לפרוץ את הגבולות הללו.

בכתיבתו של האמאן, ובייחוד ב־Aesthetica in Nuce ("אסתטיקה בקצרה", ומילולית: אסתטיקה בקליפת אגוז), ניכרת תפיסה קבלית המעניקה לשפה כוח יצירתי־מיסטי. הוא אימץ את המושג הקבלי שהאותיות אינן רק סמלים או אמצעי תקשורת, אלא לבני יסוד של הבריאה – הירוגליפים. בדומה לרעיון שהעולם נברא באמצעות "עשר מאמרות", ושהאותיות עצמן נושאות בתוכן פוטנציאל מטפיזי, האמאן ראה בשפה האנושית אקט של בריאה מחדש – פעולה המשלבת רמזים, משחקי מילים ואירוניה, כזו המבקשת לחשוף אמת עמוקה יותר מתחת לפני השטח של המשמעות המיידית.

האמאן ראה בקבלה מודל להרמנויטיקה, פרקטיקה של פרשנות המבקשת לגלות משמעות מעבר למובן מאליו. עבור האמאן, המילה הכתובה היא שער המוביל אל רבדים אין־סופיים של פרשנות, ובכך היא משקפת, מכפילה, משחזרת, מחקה או מאשררת את האופי האין־סופי של האלוהות. כך הוא התייחס למילים כאל מרחבים המאפשרים יצירה תמידית של משמעות חדשה, פרדוקסלית ועמוקה, המעוגנת בתנועה המתמדת בין הסימן ובין מה שהוא מסמן. במובנים רבים (מאמר זה נעזר לא מעט, כפי ששמתם לב, בביטוי ״במובנים רבים"), האמאן חרג מהמושגים הקבליים המסורתיים בכך שהרחיב את הרעיונות על השפה מעבר לעברית ולכתבי הקודש היהודיים. הוא טען שכל שפה, במובנים רבים, נושאת את הכוח האלוהי הזה. בכך הוא הפך לפרדיגמה אוניברסלית.

החיבור בין הקבלה ובין שירה לא נשאר בתחומי העולם הגרמני בלבד. דרך מתווכים שונים – סוחרים והרפתקנים, מלומדים וחובבי תורת הנסתר – חצו רעיונות רומנטיים־מיסטיים את נהר הריין אל צרפת. שם, בסביבה שנמשכה ל"אוריינטליזם", לאקזוטיקה ולכל מה שנתפס כמסתורי וקדום, מצאו הרעיונות על השפה כפורטל לעולמות נסתרים קרקע פורייה. בד בבד החלה מגמה חדשה של התעניינות בחוכמת הנסתר, מגמה שפגשה את הקבלה בגרסה פופולרית שלה, לעיתים מסולפת אך עדיין מרתקת, ודרכה נשזרו אלמנטים קבליים בתוך המסורת האזוטרית הנוצרית־אירופית.

אחת מדמויות המפתח בהפצת התמהיל הקבלי־רומנטי בצרפת הייתה אליפאס לוי (Éliphas Lévi). לוי ערך סינתזה בין הרומנטיקה הגרמנית־צרפתית ובין קטעים קבליים שהגיעו אליו מספריו של אדולף פראנק ואחרים. בחיבוריו – דוגמת ""Dogme et Rituel de la Haute Magie (דוגמה וטקס בכישוף הגבוה) – ערבב לוי את שפת הרומנטיקה, את שפתם של מלומדים מיסטיים נוצרים כמו יעקוב במה (Jakob Böhme), ואת החומרים הקבליים, ויצר מעין משנה אזוטרית חדשה. הוא הציג את האותיות העבריות (ובעיקר את השם המפורש) כמפתחות לממדים סמליים הטמונים בכל מילה ובכל טקסט, ובכך משך אליו תשומת לב של חוגים יצירתיים בצרפת שחיפשו עומק רוחני חדש.

כאן נכנס לתמונה שארל בודלר. אף שאינו מזוהה כחסיד של הקבלה במובן הישיר, בודלר ספג רעיונות על הֶקשרים חבויים בשפה מתוך האווירה האינטלקטואלית ששררה סביבו: סקרנות כלפי מאגיה ומסתורין, זיקה למסורות רומנטיות גרמניות ועניין הולך וגדל בשאלת "כוחן הנסתר של מילים". כשהוא מדבר על "יער של סמלים" (בפואמה הידועה "Correspondances"), הוא מעניק בפועל שיקוף פואטי לרעיון הקבלי־רומנטי בדבר רבדים רבים של משמעות הטמונים באותיות, בתנועות ובצלילים. מבחינתו, כל התרחשות בעולם החושי מיתרגמת לסימן המצביע על רובד עמוק יותר של נפש ומטפיזיקה.

נוסף על כך, בודלר, ועוד יותר ממנו ממשיכיו (סימבוליסטים כמו מלרמה, ורלן ורמבו), אימצו בחום את הרעיון שהמשורר אינו רק "מתעד" אלא יוצר עולמות חדשים באמצעות השפה. המעבר הזה, מתפקיד של "מתאר" לתפקיד של "בורא", טמון בהבנה הרומנטית־קבלית שהמילה יכולה לעורר יש מאין, או לכל הפחות לגלות רבדים מודחקים. בדיוק כפי שהקבלה רואה באותיות "לבושי האור האלוקי", כך המשורר החדש תופס את המילים כגלימות שבהן מסתתרים הדחפים העמוקים של האנושות – ממש כמו אלכימאי, היוצר זהב משברי חומר גלם.

כך התעצבה בשירה הצרפתית חזית מודרניסטית שהגדירה את עצמה אל מול הנטורליזם ואל מול הראליזם המובהקים של המאה ה־19. ההשראה הקבלית, גם אם בדמות רסיסים, המשיכה להתקיים בתשתית הכתיבה הצרפתית הסימבוליסטית, הפוסט־רומנטית, ואף הסוריאליסטית. באופן זה צמחה "השירה המודרנית" בצרפת מן הזיווג שבין הירושה הגרמנית של הערצת המסתורין הלשוני, ובין החידושים המקומיים של משוררים שחיפשו אמצעי ביטוי רענן, מהפכני, לעומקי הרגש והרוח.

בסופו של דבר, הטענה שלפיה הקבלה היהודית מהדהדת בעומק שירתם של הרומנטיקנים ושל יורשיהם בשירה הצרפתית – אינה כה מופרכת. הרעיון בדבר כוחה של השפה לעשות יותר מלהצביע על אובייקטים – אלא להוליד תודעות, להחיות עולמות נפש ולגלם סודות אלוהיים – נשזר במארג ספרותי והגותי רחב שעיצב את המודרנה. בצורה זו, הן בודלר והן אלו שבאו אחריו יונקים מאותו מסע מסתורי של תורות נסתר, של הגות רומנטית ושל סודות השפה, מסע שבסיסו בתורת הסוד היהודית.