בעת עליית היטלר לשלטון בינואר 1933 מנתה יהדות גרמניה כחצי מיליון אישה ואיש. תהליך ההדרה, הסימון והדחיקה של היהודים מהחברה הגרמנית בשנות השלושים הביא להגירה של כמחצית מהאוכלוסייה היהודית־גרמנית אל מחוץ לגבולות גרמניה. ליל הפוגרום (ליל הבדולח) בנובמבר 1938 שם קץ לתקוותם של אחרוני היהודים שקיוו שהיטלר הוא רק אפיזודה חולפת, אבל בשלב הזה היה כבר קשה, עד בלתי אפשרי, להגר מגרמניה.

החל מספטמבר 1939, מועד פרוץ המלחמה, החלו יהודי גרמניה להישלח ל"שמורות יהודים" או לגטאות בפולין, שנכבשה במהירות. גם יהודים מווינה ומצ'כוסלובקיה נשלחו מזרחה. עד 1945 נספו כמאה אלף מהיהודים בגרמניה, באוסטריה ובצ'כוסלובקיה. חלקם הושמו בגטאות כמו טרזיינשטאט, לודג' או מינסק, ומשם נשלחו חלקם גם למחנות ההשמדה בפולין.

הגירושים הגדולים של יהודי גרמניה בסוף 1942 ותחילת 1943 הותירו את היהודים שעדיין נותרו בגרמניה מחוסרי הנהגה. הגופים היהודיים כמו "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" נעשו לגופים ריקים מתוכן, הן משום שאנשיהם שולחו מזרחה והן משום שההנהגה הנאצית לא נזקקה להם יותר לצרכיה. הנאצים פירקו את הקהילה היהודית בברלין ביוני 1943, זאת לאחר שהקהילות היהודיות בווינה ובפראג כבר פורקו באוקטובר 1942 ובפברואר 1943 בהתאמה. על פי הנתונים הסטטיסטיים, בשלב זה נותרו בגרמניה 14,500 יהודים בלבד.

בתוך יהודים אלה היו מי שגם בשלב האחרון הזה של ההשמדה עדיין מצאו את הכוח להתנגד. הקבוצות הפוליטיות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות הצטרפו בשלב מוקדם יחסית לתנועת ההתנגדות שבמחתרת. אחת הקבוצות החשובות ביותר הייתה הקבוצה של הרברט באום. באום נולד בשנת 1912 בפוזנן שבפולין ומשפחתו היגרה לברלין בעודו ילד. עוד בהיותו נער הוא גילה עניין בארגונים קומוניסטיים והיה חבר בליגת הנוער הקומוניסטית של גרמניה.

עליית הנאצים לשלטון סימלה בעבור באום את אות ההתנגדות. אשתו מריאן ובני הזוג קורמן, שהיו חברי ילדות של באום עוד מתקופת ליגת הנוער הקומוניסטית, היו הגרעין הראשוני של הקבוצה. זו החלה לארגן פגישות חשאיות שבהן דנו על האיום הנאצי והחלו לגבש תוכניות פעולה. רוב המשתתפים בפגישות היו צעירים יהודיים,  כשבעים חברים בגילים עשרים עד שלושים, חלק ניכר מהם עבדו במפעלי סימנס. הקבוצה החלה להפיץ כרוזים שהודפסו בביתו של באום.

גרמניה הנאצית עשתה יד אחת עם ברית המועצות בפתיחת המלחמה מול פולין. עם זאת גרמניה הפנתה עורף לברית המועצות ופתחה מולה ביוני 1941 במלחמה קשה וממושכת, שבסופה נחלה גרמניה הנאצית תבוסה. תקיפת ברית המועצות לא הצליחה כפי ששיערה ההנהגה הנאצית, וזו נאלצה לשנות אסטרטגיה שתסייע לה בתעמולה הפנימית בתוך שטחי הרייך הגרמני. לשם כך הוחלט להקים תערוכה בשם "גן העדן הסובייטי", שבה הוצגה "הסכנה הגדולה שמפניה הגנו הפיהרר וחייליו על העם הגרמני ואירופה כולה". התערוכה, שאותה יזם יוזף גבלס, הוצגה בלוסטגארטן (Lustgarten) שכיום הוא פארק ציבורי וחלק מאי המוזאונים בברלין.

ימים ספורים לאחר שנחנכה ב־13 באפריל 1942, אחזה אש בחלק מהתערוכה שהורכבה משלושה אוהלים גדולי ממדים. הנאצים ניסו ככל יכולתם להצניע את דבר מעשה החבלה, והפעולה לא דווחה כלל בעיתונות הגרמנית. אף שפעולת החבלה עצמה זכתה להצלחה חלקית בלבד, שכן האש כובתה והתערוכה נפתחה מחדש ביום למוחרת, המידע על אודותיה עבר מפה לאוזן והנאצים היו נחושים לשים את ידם על האחראים לה.

ארבעה ימים לאחר פעולת החבלה נתפסו חלק מחברי הקבוצה, בהם באום, כנראה בשל הלשנה של אחד מחברי הקבוצה. באום עונה למוות בחקירות בבניין המשטרה באלכסנדרפלאץ, ובשלושה משפטים שנערכו לחברי הקבוצה נגזרו 21 גזרי דין מוות. אלה הוצאו אל הפועל החל מאוגוסט 1942 ועד ספטמבר 1943. בסך הכול הוצאו בהם להורג או נרצחו 34 מחברי הקבוצה, בהם 12 נשים. הנקמה הנאצית על פעולה זו כללה גם ריכוז של 500 יהודים והוצאה להורג של מחציתם בירייה עוד באותו היום.

הרברט באום נקבר בבית הקברות היהודי הגדול בברלין ורחוב על שמו נמצא סמוך לבית הקברות היהודי בוַייסֶנזֶה, שם גם קיימת כתובת זיכרון לקבוצת באום. גם בלוסטגארטן קיימת אנדרטת הנצחה, שמאדירה את מעשי ההתנגדות של הקבוצה הקומוניסטית הזו. בצד זאת, בשל התפיסות הקומוניסטיות הללו עמדה הנצחתה של הקבוצה גם במוקד של ויכוח בין גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית על אופי הנצחת הקבוצה ועל המקום הראוי לה בהיסטוריה. בשנת 1961 הוציא השירות הבולאי של גרמניה המזרחית בול לזכרו של באום.

יהי זכרם ברוך.