פסח בדפי ההיסטוריה: מסמכי ארכיון ליאו בק

חג הפסח הוא זמן שמתכנס בו העם היהודי סביב אחד הסיפורים המכוננים של תרבותו. למרות הפיזור הגיאוגרפי וגלות של אלפי שנים, נותר נוסח ההגדה דומה בקהילות היהודיות בגולה, והיה לגשר מאחד החוצה זמן ומרחב. אולם לצד הסיפור המשותף על היציאה מעבדות לחירות, מזמנות ההגדות גם מבט לעולמן של קהילות ולסיפוריהם האישיים של יחידים, ומלמדות על האופן שבו אימצו ופירשו את פסח במקומות שונים ובתקופות שונות. לכבוד החג קיבצנו מספריית מכון ליאו בק בירושלים שתי הגדות ואסופה, המספקות הצצה ייחודית לחג הפסח בעיני הקהילה היהודית הגרמנית של ראשית המאה העשרים.

הגדת מקס אונא

"ההגדה של פסח" שנדפסה בפרנקפורט ב־1891 בהוצאת י. קאופמן (J. Kaufmann) היא ספר מרשים ביופיו, בעל כריכה אדומה מעוטרת וגימור זהב בקצות הדפים. תוכן ההגדה מופיע בעברית ובגרמנית, וכולל פרשנויות וביאורים מאת ישראל מאיר יפת (Japhet) – חזן, מלחין, מורה ומנהל המקהלה של "בית הספר העממי הגבוה של הקהילה היהודית בפרנקפורט" (Real- und Volksschule der Israelitischen Gemeinde, Frankfurt am Main). בית הספר, שנוסד ב־1853, כלל בתוכו מסגרות מגן חובה ועד תיכון, וכיתות ייעודיות לנערות. המוסד נודע בגישתו האורתודוקסית ברוחו של הרב שמשון בן רפאל (הרש"ר) הירש. למרות זאת, לצד לימודי קודש נלמדו בבית הספר גם מקצועות ליבה "חילוניים" דוגמת אנגלית, צרפתית ומתמטיקה, ובוגריו ניגשו ל"בגרות" (Abitur) הגרמנית.

Figure 1 "[…] ספר זה ניתן לתלמיד אונא מקס […] על שביעות רצון מהישגיו על ידי מורו [אוקסנמן] בתאריך 25 במרץ 1912". הבחינו בשמו של מקס בכתב ידו, הנמצא בחלקו העליון של העמוד השמאלי.

העותק שברשותנו ניתן לתלמיד בית הספר מקס אונא (Una) ב־25 במרץ 1912 על ידי מורו קרל אוקסנמן (Ochsenmann), כתשורה על הצטיינות בלימודיו בכיתה א'. ניתן לשער שבשלב זה של השכלתו לא ידע מקס הצעיר לקרוא את הטקסט המורכב בגרמנית ובעברית, אך עצם קבלת המתנה המרשימה ממורו ודאי שימחה אותו מאוד, והוא מיהר לכתוב את שמו על דפי הספר. ציון דרך אישי זה של מקס מעניין במיוחד לאור ייחוסו המשפחתי. משפחת אונא הייתה משפחה יהודית–גרמנית ותיקה, שאבותיה התיישבו באזור פרנקפורט עוד במאה השלוש עשרה. ראש המשפחה, הרב ד"ר יצחק אונא (1948–1872, אביו של ח"כ משה אונא), היה רבה האורתודוקסי של קהילת מנהיים. יצחק אונא הושפע רבות ממשנתו של הרב הירש, אך חלק נחרצות על הקו שהובילו הירש ונכדו, הרב ד"ר יצחק ברויאר, אשר קראו להתבדלות האורתודוקסיה הגרמנית מזרמי היהדות האחרים. ואולם, גם חילוקי דעות אלו לא מנעו ממקס אונא הצעיר להתחנך בבית הספר העממי היהודי הגבוה של פרנקפורט. ייתכן שהיה זה אך אילוץ, ואולי זו דווקא עדות לקהילה שדגלה בערכי המסורת היהודית וההשכלה, והסכימה להניח בצד חילוקי דעות ברומו של עולם לטובת הזדמנות לחינוך איכותי.

הגדת "אמסטרדם–פרנקפורט"

ההגדה הבאה מגיעה אף היא מפרנקפורט בהוצאת י. קאופמן, וראתה אור בשנת 1914 בעריכתו של הרב זליגמן. הגדה זו, שנדפסה בהוצאה מודרנית על נייר כרומו, אולי מהודרת פחות מקודמתה, אך היא דוגמה מופלאה להיסטוריה של יהדות גרמניה. ההגדה, הכתובה ברובה בגרמנית, משלבת טקסט מסורתי עם פרשנות מודרנית, וכוללת איורים מהגדה שנוצרה באמסטרדם בשנת 1783. הגדת אמסטרדם, שנשתמרה באוספו הפרטי של אחד מהאחים אספני האומנות לינל (Linel), שימשה השראה להגדה של הרב זליגמן גם באופנים נוספים. הטקסט המקורי בהגדת אמסטרדם נכתב בכתב רש"י ביידיש, אך למרות המעבר לגרמנית במאה העשרים בחר העורך לשמר מרכיבים מן העבר, למשל כותרות החלקים השונים במגילה – הכתובות ביידיש ומאויתות פונטית בכתב גרמני – ההגייה האשכנזית, וכמובן, האיורים.

Figure 2 הבחינו בשינוי הכתיבה של "מה נשתנה" ו"עבדים היינו"

איורי ההגדה מציגים את הסיפור התנכ"י ב"לבוש" בן התקופה: הנוף והארכיטקטורה אירופיים, ולבוש הדמויות ועיצובן הולם את המאה השמונה עשרה. מעבר להצצה שהיא מספקת למציאות החומרית, לאורח החיים ואף למוסכמות האומנותיות והחזותיות של יהודי מרכז אירופה, מייצגת הגדה זו את הרצף ההיסטורי של הקיום היהודי באזור. זוהי דוגמה ליוזמה שרואה ביהודים בני המאה העשרים את ממשיכיהם של הדורות הקודמים, אשר על אף שהיו שונים מהם חלקו את אותה האמונה והתכנסו סביב אותו החג.

Figure 3 בת פרעה מוצאת את משה בתיבה. הבחינו בעיצוב הדמויות, הלבוש, ומראה העיר ברקע. במסגרת התמונה מופיע חלק מהטקסט המקורי ביידיש.

Figure 4 חד גדיא, במקור מ־1783, נדפס מחדש ב־1914.

חד גדיא

מלבד ההגדה, צרך הציבור היהודי תכנים נוספים ברוח החג. דוגמה חביבה לסוגה הזאת היא האסופה "חד גדיא: ספר הפסח" שראתה אור ב־1914 בהוצאה היהודית בברלין. הספר מציע אנקדוטות, מידע וחידושים בנוגע לחג ולמנהגיו, איורים מתוך אגדות עתיקות ורשומות המתארות את מנהגי החג בקהילות יהודיות שונות ברחבי העולם. בתוך מגוון זה תופס את העין חיבור בשם "החגיגה ברחובות" מאת נוסע צעיר בשם יוליוס היילברון (Heilbrunn), אשר ביקר בארץ ישראל בשנת 1913. היילברון חגג את ליל הסדר בירושלים, וכתב כי: "ליל הסדר בירושלים אינו שונה מכל בית יהודי ברחבי העולם," אך ציין שבלילה זה זכה לברך "גם בשנה הבאה בירושלים הבנויה."

אחרי החג נסע היילברון ל"חגיגה ברחובות", התכנסות גדולה של היישוב היהודי שהתקיימה מדי שנה לטובת חגיגה ותחרויות ספורט. ב־1913 ניצחו על האירוע החניכים והמתאמנים של תנועת "המכבי". מתיאורו של היילברון ניכר שהיה זה כינוס אהוב ופופולרי, שכן מקומות הלינה במושבה אזלו, כיוון ששני המלונות שלה היו מלאים עד אפס מקום. ביום זה ניתנה הנחה על הנסיעה ברכבת למשתתפים באירוע, שירדו בתחנת רמלה והלכו ברגל את המרחק הגדול לרחובות. לאחר סיום התחרויות, הנאומים ומתן הפרסים המשיכו המבקרים ללימוד ולתפילה בבית הכנסת, ולאחר מכן לנשף ב"בית העם". "כאן הולכות מסורות חדשות וישנות יד ביד," כתב היילברון על החגיגה הרחובותית בארץ ישראל, שזכתה למקום של כבוד באסופת הפסח כחוליה נוספת בשרשרת של העם היהודי.