בשנות העשרים של המאה הקודמת פתח הצלם הגרמני הצעיר אוגוסט זנדר (August Sander) בפרויקט שאפתני: ״אנשי המאה העשרים״ – סדרת דיוקנאות ענקית, המסווגת ומקטלגת את הארכיטיפים בחברה הגרמנית של אותה עת. מדובר במעין אינדקס צילומי מקיף של האוכלוסייה הגרמנית, המסווג לשבע קבוצות לפי שיוך חברתי: ״איכרים״, ״סוחרים״, ״נשים״, ״מעמדות ומקצועות״, ״אומנים״, ״העיר״ ולבסוף – ״האנשים האחרונים״ – הכוללת את הקשישים, הנכים, המשוגעים ודרי הרחוב. אף שהפרויקט מעולם לא הושלם, הספיק זנדר לאסוף למעלה מ־600 תצלומים שתויקו ביותר מחמישים תיקיות, ומוינו לפי אותן שבע קבוצות. הכותרות שהעניק סנדר לתצלומיו אינן חושפות שמות, ולוכדות את אחת מהסתירות הרבות של הפרויקט: כל תצלום הוא דיוקן של אדם, ובו בזמן דימוי של טיפוס.

זנדר נהג לנסוע עם מצלמה ברחבי גרמניה כדי למצוא נושאים לתצלומיו. לצד העבודה על "אנשי המאה העשרים" הוא גם ניהל סטודיו לדיוקנאות, ולעיתים קרובות שילב דיוקנאות שהוזמנו מהסטודיו שלו באחת משבע הקטגוריות של הפרויקט. תקופה זו התאפיינה בעניין מוגבר בפיזיונומיה, כלומר חקר ההתאמה בין מאפיינים ״פסיכולוגיים״ למבנה גוף ולתווי פנים. זנדר עצמו היה חלק מזרם ה"אובייקטיביות החדשה" (Neue Sachlichkeit), תנועת אומנות אוונגרדית שדגלה בחזרה לריאליזם במטרה לחשוף את המציאות האובייקטיבית. זנדר סבר כי "צילום טהור מאפשר לנו ליצור דיוקנאות המציגים את נושאיהם עם אמת מוחלטת", וכי "אם נוכל ליצור דיוקנאות של נושאים אמיתיים, ניצור למעשה מראה של התקופה". ואולם, ברור כי תצלומיו של זנדר הם סובייקטיביים בהכרח – את הכרכים והתיקים שיצר אי אפשר להפריד מהתפיסות הפוליטיות, מהעקרונות ומסדרי העדיפויות שלו עצמו.

זנדר עבד על הפרויקט שלו בתקופה של שינוי חברתי ופוליטי עמוק, וספרו "פני זמננו" (Antlitz der Zeit), שפורסם ב־1929 וכלל דיוקנאות מתוך "אנשי המאה העשרים", צונזר בשל חוסר התאמתו לאידיאולוגיה הנאצית. הספר נפתח בהקדמה מאת הסופר הגרמני־יהודי אלפרד דבלין, ושימש מעין אב טיפוס ל״אנשי המאה העשרים״, תוך הצגה של החלוקה לקטגוריות ולתיקיות. הבחירה של זנדר לכלול בספר את כל פניה של החברה הגרמנית – על יהודיה, צועניה, נכיה ומובטליה – הובילה להשמדת כל לוחות ההדפסה של ״פני זמננו״ בידי המשטר הנאצי בשנת 1936.

בנו של זנדר, שהיה חבר במפלגת הפועלים הסוציאליסטית (SAP), נכלא במחנה ריכוז. שם הוא צווה לצלם פורטרטים של אסירים עבור בית הכלא, למטרות תיעוד. חלק מאותם תצלומים הוברחו לאוגוסט זנדר, אשר השתמש בהם להרחבת הפרויקט ויצר עבורם תיקייה חדשה – "אסירים פוליטיים" –  ששולבה בקטגורית "העיר". תיקייה נוסף בקטגורית העיר הייתה ״הנרדפים״, כלומר פורטרטים של יהודים. תחת ״מעמדות ומקצועות״ יצר זנדר תיקייה בשם ״הנציונל־סוציאליסט״ – דיוקנאות של קצינים וחיילים נאצים שצילם במהלך המלחמה.

זנדר עזב את קלן, העיר שפעל בה, עם כ-10,000 נגטיבים של תצלומיו, אך רבים מהם נהרסו בשריפה בשנת 1946. הפרויקט נותר בלתי גמור בעת מותו בשנת 1964, ושוחזר רק בשנות השמונים על סמך מכתבים, סקיצות ורישומים. ברשימותיו ציין זנדר כי בכוונתו להוסיף דיוקנאות של יהודים אשר תועדו לפני שהיגרו ושל כאלו ש"נשמו את נשימתם האחרונה בתאי הגזים", וכי תיקיית "הנרדפים" תספק תיעוד אשר ״יהיה מסמך נדיר לעם היהודי״. אף על פי ששמותיהם של חלק מהמצולמים בתיקיית ״הנרדפים״ ידועים, במהדורות המתוקנות התפרסמו התצלומים ללא כל מידע אישי מזהה. המידע על גורל המצולמים מצומצם ביותר, ובמקרים רבים לא ידוע האם הצליחו להגר או נספו במחנות הריכוז. בין המצולמים שגורלם ידוע נמצא ארנולד כץ, אשר גורש באוקטובר 1941 מקלן לגטו לודז' ונרצח במחנה חלמנו חודשים ספורים לאחר מכן. בתצלום עיתונות גרמני משנת 1933, שלא צולם בידי זנדר, נראים ארנולד ובנו מוצגים במצעד גנאי ברחובות קלן במהלך יום החרם על בתי עסק יהודיים. בתצלום שלו בתיקיית "הנרדפים" מתועד כץ – שהיה בעל קצבייה סמוכה לסטודיו של זנדר – באותו כבוד שניתן לאינטלקטואלים בני הזמן, במעין תשובה ניצחת לאותו תצלום משפיל שפורסם כמה שנים לפני כן.

בשונה ממגמות רווחות בתקופת רפובליקת ויימאר, נמנע סנדר מייצוגים טיפוסיים או ארכיטיפיים של "היהודי", ואף דחה סטריאוטיפים אנטישמיים שהופיעו הן בשיח הימני הן ביצירות של אומנים מסוימים מן השמאל. אף שצילם מעין ״ארכיטיפים״ של טיפוסים חברתיים, המצולמים בתיק "הנרדפים" אינם מייצגים טיפוס יהודי אחיד. הם משתייכים למעמדות חברתיים שונים ומשדרים מידה של התבוללות בלבושם ובהופעתם החיצונית. חלק מהמצולמים נדמים חרדים ופגיעים, פניהם ועיניהם מושפלות. חלקם מביטים הישר קדימה, במבט חודר, רציני ומצמרר. הרקע הכהה מאחוריהם מעניק להם חשיבות וכבוד, בקומפוזיציה דומה לזו של דיוקנאות האומנים והסופרים שיצר זנדר בפרויקט ״פני זמננו״.

בהקדמתו לספר "פני זמננו" טען הסופר אלפרד דבלין כי "אפשר לספר סיפורים שלמים על רבים מהתצלומים הללו […] הם חומר גלם לסופרים, חומר שהוא מעורר ופרודוקטיבי יותר מדיווחים רבים בעיתונים. אלה שיודעים איך לחפש, ילמדו מהתצלומים החזקים הללו". ההרחבה של הפרויקט במסגרת "אנשי המאה העשרים" מחזקת טענה זו. ״הנרדפים״ של סנדר אינם רק "טיפוסים" או פרויקט סוציולוגי־אומנותי. הם שרידים יחידים לחיים שהיו ואינם. התצלומים מאפשרים להם להישיר מבט אל הצופה, מבט נוקב וחי, או להביט מעבר לו. בחירתו של זנדר להציב תיעודים אלו לצד אסירים פוליטיים – ביניהם בנו שלו – עוד לפני הזוועות המממשות לבוא, היא הצהרה אמיצה נגד הפשיזם הנאצי. יתר על כן, הצבת הנרדפים באותו פרויקט שמתועדים בו רודפיהם הנאצים היא מהלך יוצא דופן, וההשוואה הבלתי נמנעת בין הפנים שניבטות מכל דיוקן מעוררת אי־נוחות מטרידה. אלו הם פני הזמן.

לקריאה נוספת:

Rose-Carol Washton Long. “August Sander’s Portraits of Persecuted Jews” Tate, 2022, www.tate.org.uk/research/tate-papers/19/august-sanders-portraits-of-persecuted-jews