חג פורים ידוע בהיותו חג המסמל חגיגה חסרת מעצורים שבה מתחפשים, שותים לשוכרה ומתבדחים. אחד ממנהגי החג בקהילות היהודיות באירופה היה העלאת מופע "פורים שפיל" (Purim Spiel), מופע תיאטרון היתולי לחג הפורים המבוסס על מגילת אסתר. פורים שפיל הוא למעשה קומדיה פרועה שבה השחקנים הם יהודים מהקהילה, מחופשים לדמויות בסגנון הקומדיה דל ארטה האיטלקית, והדמויות מבוססות כולן על גיבורי המגילה: מרדכי היהודי, אסתר המלכה, המלך אחשוורוש והמן הרשע. המופע כלל שימוש בשפה גסה ונמוכה, שירים משעשעים, מוזיקה וריקודים.

החל מראשית האלף השני נקשר חג הפורים בקרב הקהילות היהודיות באירופה לחגיגות הקרנבל הנוצרי, שבו חוגגים לפני צום הפסחא, מתחפשים ורוקדים לצלילי מוזיקה. חג פורים נחשב ביהדות חג סמלי של נקמה באויבינו, והוא מקדים את חג הגאולה בפסח. הקשר בין פורים לפסח ובין קרנבל לפסחא היה מובהק, ובשל הקִרבה בין החגים הושפעו חגיגות הפורים היהודיות ממסורות נוצריות.

במאה ה־13 נעשו התחפושות חלק בלתי נפרד מחגיגות הפורים. במאה ה־15 מספר ר' יהודה מינץ, מגדולי רבני איטליה, על חג הפורים בעירו. הוא מעיד שיהודים נהגו לחבוש מסכות ולשנות את לבושם: גברים לבשו בגדי נשים ונשים לבשו בגדי גברים, אף על פי שיש בזה לכאורה איסור תורה. במאה ה־16 התיר ר' משה איסרלש מקרקוב תחפושות ברחבי העולם האשכנזי: "ומה שנהגו ללבוש פרצופים [מסכות] בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא" (או"ח, תרצ"ו, ח).

במאה ה־16 גם פורסם לראשונה "אסתר", מחזה פורים שכתב בספרדית סולומון אושקי ולזרו רגציאנו. מחזה זה נחשב לדרמה הראשונה בספרדית שנכתבה בידי יהודים. אחריה פורסם מחזה נוסף, "הקומדיה המפורסמת של המן ומרדכי" (Comedia famosa de Aman y Mordechay), והוא הועלה בעיר ליידן שבהולנד. גם בקרב יהודי גרמניה נעשו מחזות פורים למסורת חג. מחזה הפורים שפיל הראשון היה "אחשוורוש שפיל", שיצא לאור ביידיש בעיר פרנקפורט על נהר המיין בשנת 1708. מנהיגי הקהילה אסרו את העלאת המחזה בשל השפה הנמוכה והגסויות שהיו בו, למשל כאשר דמותו של מרדכי אינה בוחלת במשחקי מילים ובשנינות אל מול המלך אחשוורוש כשהיא מברכת אותו לשלום: "לשנה טובה שטינקדיגה ביצים. דען מלך זאלן גישוועלן זייני ביצים [שנה טובה ביצים סרוחות. מי ייתן וביצי המלך יגדלו]".

לא רק מחזה זה מאופיין בבדיחות סלספטיקיות וגסות. מדובר במאפיין של רוב מחזות הפורים שפיל. דוגמה נוספת היא המחזה "אקטא אסתר עם אחשוורוש", שאף הוא נכתב ביידיש וראה אור בפראג בשנת 1720. במחזה זה נשאל מרדכי למעמדו בחצר המלוכה, והוא עונה, "די מלכה איז מיין שייסטר קינד [המלכה היא בת צואתי]", ולא אחותי. משחק המילים מחליף בין שווסטר (אחות) ובין שייסטר (צואה). אותו חיבור בין קומדיה עממית עמוסת שנינות וגסויות שמבצעים שחקנים חובבנים במהלך פסטיבל דתי של יין ושכרות – חיבור זה אינו חדש. הוא שואב השראה ממסורות קדומות שהיו קיימות כבר ביוון העתיקה. 

פורים הפך לחגיגה של יצירה אומנותית עשירה, מוזיקלית ותיאטרלית כאחד. מאות מחזות פורים שפיל שונים נכתבו, אם כמחזות תיאטרון של ממש ואם כספרי ליצנות וסאטירה. חג הפורים שימש הזדמנות יוצאת דופן לאוהבי תיאטרון, הומור ואומנות. ניתן לראות גם במחזות עכשוויים יחסית המשך של מורשת הפורים שפיל האירופית. "אסתר המלכה", המחזה האחרון של נתן אלתרמן, מגולל סיפור הגדה מודרני, שבו עוברות דמויות תל־אביביות לשושן הבירה בתקופת מגילת אסתר. המחזה מבוסס על ההגדה, אך בתוספות מודרניות, סאטיריות ומגוחכות. אף הוא נוצר כמחזמר, ובכך הוא משלב את מסורת הפורים שפיל הישנה תוך הלבשתה בבגדים חדשים.

דוגמה עכשווית אחרת היא המחזה "פורים שפיל" של דודי מעיין ויהושע סובול, שנכתב ביידיש והועלה בשנת 2009 בעיר לינץ באוסטריה. ההצגה משלבת מוזיקה יהודית וצוענית, והשחקנים מגלמים בה אסירים יהודים ממאוטהאוזן המספרים את סיפור המגילה בעודם מחופשים לחזירים: חזיר המן וחזיר אחשוורוש. הדבר נועד להזכיר את כינויים של האסירים בידי הנאצים – "יודן שוויין". אך פורים אינו רק חג של פריקת עול שבו עוטים מסכה המאפשרת להסתיר את הזהות ובכך לנהוג באופן חופשי ומשוחרר. לצד ההילולה והתחפושות הקשורות בהחלפת זהויות, זהו חג של נקמה ושל ניצחון. החיבור בין סיפור ההגדה ובין סבל הגירושים והרדיפות שחוו היהודים לכל אורך ההיסטוריה, נעשה באופן פעיל ונכנס לתוך טקסט המחזות. מחזות הפורים שפיל הם הזמנות לביקורת חברתית צורבת, כמו גם לחגיגה של תקווה בעקבות הצלה מכיליון.

מסיבה ברורה, המופע הבולט ביותר לכך הוא השואה. מופעי פורים שפיל הועלו בגטאות שונים ברחבי אירופה, וגם במחנות ריכוז. ההשוואה בין דמותו של היטלר לדמותו של המן נעשתה כבר אז. כך מסופר בעדות מניצול מחנה הריכוז דכאו: "בערך באמצע מרס קיבלנו יום חופש. זה היה יום ראשון. המחנה היה מכוסה שלג, אבל פה ושם נראו כבר סימני אביב. שמענו שמועות מעורפלות על חדירת אמריקאים לגרמניה, ושביב של תקווה ניעור בליבנו. […] לפתע שמנו לב שר' חיים עומד בשלג וצועק: 'המן לגרדום! המן לגרדום!' על ראשו היה כתר נייר חום שנעשה משק מלט ועל גופו עטה שמיכה שעליה הדביק גזירי כוכבים מאותו שק עצמו. קפאנו על עומדנו נוכח המעמד המוזר ולא האמנו למראה עיננו. הוא רקד ריקוד מוזר בשלג ושר: 'אני אחשוורוש, אחשוורוש, מלך הפָרסים'. ואז נעמד, התיישר, זקר את סנטרו כנגד השמיים והושיט את ידו לפנים בתנוחה קיסרית: 'המן לגרדום! המן לגרדום!' וכשאני אומר 'המן לגרדום', כולנו יודעים על איזה המן אנחנו מדברים!" היינו בטוחים שהוא יצא מדעתו, כפי שקרה לרבים מיושבי המחנה. כחמישים מאיתנו עמדו פעורי פה אל מול הרבי כשאמר: 'יידן, וואסאיז מיט אייך? [יהודים, מה קורה לכם?] היום פורים, בואו נעלה פורים שפיל!' […] או אז חילק ר' חיים את התפקידים בין הצופים: אסתר המלכה, מרדכי, ושתי והמן. היה לי הכבוד לקבל את תפקיד מרדכי בסופו של דבר, וכולנו רקדנו בשלג. כך העלינו פורים שפיל בדכאו!"[1].
לנו כיום נותר רק לזכור את שאמר מרדכי לאסתר—"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת"…

---

[1] ברוק יוסף (עורך), עת לחשוב: כתב עת לחשיבה יהודית, גיליון 85 (תשס"ז), עמ' 8–9.