כאשר קיבל פאול יוהאן לודוויג פון הייזה את פרס נובל לספרות בשנת 1910, בגיל שמונים, תיארו אותו רבים כיורשו של גתה. היום תיאור כזה עשוי להישמע מוגזם, שכן שמו של מי שהיה אחד הסופרים הפופולריים והמשפיעים ביותר באירופה של המאה התשע־עשרה כמעט ונשכח מחוץ למעגלים אקדמיים. סיפורו של הייזה הוא סיפור על עלייה מטאורית ושקיעה (ובצידם פיצוי לא קטן של קבלת פרס נובל לאחר שכוכבו כבר דעך); טרגדיה של אומן דגול, שכל עולמו האסתטי, הפילוסופי והאישי לא עמד בפני הכוחות הברוטליים של המאה העשרים והתרסק. מותו, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה סמלי מאין כמוהו. התגלמות האידיאל הבורגני הגרמני של המאה התשע־עשרה – עולם של הומניזם קלאסי, של אמונה ביופי ובשלמות צורנית – לא יכול היה לחזות את קריסתה של היבשת.

הייזה נולד בברלין ב־1830 למשפחה שהייתה תמצית העילית האינטלקטואלית הפרוסית. אביו, קארל וילהלם הייזה, היה בלשן ופילולוג נודע, פרופסור באוניברסיטת ברלין, וסבו היה מילונאי ובלשן בעל שם. אימו, יוליה זאלינג, גדלה במשפחה יהודית מתבוללת ומכובדת של צורפי חצר, שהייתה קשורה בקשרי משפחה למשפחת מנדלסון – סמל ההשכלה וההשתלבות היהודית בתרבות הגרמנית. הייזה עצמו היה מודע היטב לרקע זה ואף ציין אותו באוטוביוגרפיה שלו. ביתם שימש סלון תרבותי, שבו התארחו אנשי רוח ואומנים, והעניק להייזה הצעיר גישה מוקדמת לחוגים ספרותיים. שם פגש את מי שנעשה מורו הרוחני, המשורר עמנואל גייבל. לאחר לימודים קלאסיים ושפות רומאניות באוניברסיטאות ברלין ובון וקבלת תואר דוקטור יצא הייזה למסע מכונן באיטליה – מסע חניכה, Bildungsreise, שרבים לפניו ואחריו יצאו אליו – למשל גתה ותומאס מאן. השהות בארץ השמש והאומנות סיפקה לו את הנופים, התשוקות והדרמות האנושיות שהיו לחומר הגלם של יצירתו. איטליה נעשתה לו מעין מעבדה אידיאלית, שבה יכול היה לבחון את טבע האדם הרחק מהמציאות התעשייתית והקודרת של צפון אירופה.

בשנת 1854, בגיל 24 בלבד, הזמין אותו המלך מקסימיליאן השני מבוואריה להצטרף לחוג הספרותי של החצר במינכן. שם, לצד גייבל, הוא נהיה למנהיג "אסכולת מינכן" ולראש חוג המשוררים "התנינים" (Die Krokodile). מטרתם הייתה ברורה ומוצהרת: לשמור על ערכי האומנות המסורתיים והקלאסיים אל מול המציאות והערכים המודרניים המאיימים עליהם – הרדיקליזם הפוליטי, המטריאליזם והריאליזם הגס. ביתו במינכן נהיה למרכז אינטלקטואלי, ובזכות נדיבותו והכנסת האורחים שלו הוא זכה לכינוי החיבה "נסיך המשוררים" של העיר.

הייזה היה יוצר פורה להפליא. רשימת כתביו כוללת 177 סיפורים קצרים, עשרות רומנים וכ-60 מחזות. תהילתו נבעה בעיקר משליטתו המוחלטת בסוגת הנובלה: צורה ספרותית קצרה, ממוקדת ומלוטשת. הוא אף פיתח תיאוריה מפורסמת משלו בעניינה, "תיאוריית הבז" (Falkentheorie), שגרסה כי על כל נובלה להתרכז באירוע ייחודי וחד־פעמי, ולהכיל סמל מוחשי ("בז") המגלם את הקונפליקט המרכזי. אני חושב שהוא לא טעה.

פריצת הדרך שלו הגיעה עם "L'Arrabbiata" ("הזועמת"), שפורסמה ב־1855 וסיפרה על נערה איטלקייה מלאת עזוז, הנקרעת בין תשוקה חושנית ובין פחד לאהוב. סגנונו, שהוגדר "ריאליזם פואטי", התאפיין באלגנטיות, בעומק פסיכולוגי, וחשוב מכול – באידיאליזציה. תרגמתי בעבורכם סצנה קטנה מתוך הסיפור:

הוא אחז בה בשתי זרועותיו; היא לא התנגדה, רק רעדה. בדממה הטה את ראשה לאחור. היא עצמה את עיניה כדי לא לראות את פניו הלוהטות המתקרבות; ציפתה לנשיקה. אך כאשר הרגישה את נשימתו החמה הולכת וקרבה, פקחה לפתע את עיניה, נעצה בו מבט שכמו קפא בהבעה של אימה פראית, כאילו ראתה מפלצת, ובכוח פתאומי הדפה אותו מעליה… כאשר ניסה לאחוז בה שוב, התכופפה כחתולה ונעצה את שיניה בידו.

הייזה האמין שתפקיד הספרות אינו לשקף את המציאות כפי שהיא, על כיעורה וגסותה, אלא "להאיר אותה באור אידיאלי שיעלה את המציאות". גישה זו העמידה אותו במסלול התנגשות חזיתי עם הזרם הנטורליסטי שצמח בסוף המאה: חסידי הזרם הזה ראו בו סופר מיושן, בורגני ומנותק, המעדיף לברוח לאיטליה שטופת השמש במקום להתמודד עם הבעיות החברתיות של גרמניה המודרנית. הייזה, מצידו, ראה בנטורליזם בגידה בייעודה הנעלה של האומנות, וניהל נגדו מאבק מר.

למרות חזותו הקלאסית והמאופקת, הייזה לא נמנע מכתיבה שנויה במחלוקת. הרומן החשוב שלו "ילדי העולם" (1873) עסק בסכסוך בין אמונה דתית למחשבה חופשית בתקופת ה"קולטורקאמפף" (מאבק התרבות) של ביסמרק, ועורר סערה בשל תמיכתו באהבה חופשית ובאגנוסטיות. גם המחזה "מריה מגדלנה" (1899), שתיאר את יהודה איש קריות כגיבור יהודי פטריוטי מאוכזב ואת מרים המגדלית כאהובתו, עורר שערורייה, והצנזורה הפרוסית החרימה אותו. 

כמו רבים מבני דורו ומעמדו, הוא לא עסק ביהדותו באופן ישיר וגלוי ביצירתו. גישתו הייתה זו של "הסינתזה הגרמנית־יהודית": האמונה כי ניתן להיות גרמני בכל רמ"ח איברים, שתרבותו היא תרבותם של גתה ושל שילר, ולהותיר את היהדות עניין של מוצא משפחתי פרטי בלבד. האוניברסליזם ההומניסטי שלו, שראה את האנושי המשותף מעל לכל חלוקה דתית או לאומית, היה תגובה אופיינית למעמדו כאומן ממוצא יהודי בחברה הגרמנית. עם זאת, קשה להתעלם מההדים ב"מריה מגדלנה", שם הוא הופך את יהודה איש קריות – הארכיטיפ של הבוגד היהודי בתרבות הנוצרית – לדמות טרגית של פטריוט יהודי, ובכך חותר תחת נרטיב אנטישמי עתיק.

המשטר הנאצי, שראה בו סופר "מנוון" בשל דמו היהודי, החריב את מורשתו והחרים את ספריו. באותה נשימה ממש השתמש שר התעמולה יוזף גבלס ב־1945 במחזהו הפטריוטי של הייזה, "קולברג", כבסיס לסרט ראוותני, שנועד לעודד את רוח הלחימה הגרמנית עד הסוף המר – תוך העלמת שמו של היוצר. 

פרס נובל שהוענק להייזה ב־1910 היה מחווה של כבוד לענק ספרותי שזמנו חלף. ועדת הפרס שיבחה אותו על "האומנות המושלמת, הספוגה באידיאליזם, שהפגין במהלך הקריירה הארוכה והפורייה שלו". הזכייה התקבלה ברגשות מעורבים: הדור הצעיר ראה בו דמות שמרנית ומיושנת, ואילו הקהל המבוגר יותר כיבד אותו מאוד וראה בכך השבת עטרה ליושנה. הוא נפטר באפריל 1914, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, האירוע שסימן את קץ התקופה שאותה ייצג.

לאחר מותו דעך שמו במהירות. השינוי הדרמטי בטעם הספרותי, זוועות המלחמה שגרמו לאידיאליזם שלו להיראות נאיבי, ועליית הנאציזם – כל אלה הביאו למחיקתו מהתודעה. רק בעשורים האחרונים זוכה הייזה להערכה מחודשת מצד חוקרים, המזהים בו דמות מרכזית בספרות המאה התשע־עשרה. לא אכחיש את תוכניותיי להקדיש לו מאמר בקרוב.