ב־21 באפריל 1933 חוקק המשטר הנאצי את החוק האוסר שחיטת בהמות ועופות על פי דיני ישראל. החוקים הנאציים, שנחקקו בתקופה זו באופן מואץ ונמרץ ביותר, כללו בין השאר את "החוק להשבת הפקידות המקצועית על כנה" (7 באפריל 1933). חוק זה הכשיר את פיטורי הפקידים הלא ארים והיה הראשון בסדרת חוקים שנישלו את היהודים מכל תפקיד ציבורי. פקידים, רופאים, עורכי דין, מורים, מרצים, עיתונאים, אנשי תרבות ועוד הפכו באחת למובטלים. באותה עת נחקק גם "החוק נגד צפיפות יתרה בבתי הספר הגרמניים ובהשכלה הגבוהה", חוק שהגביל את מספר הסטודנטים היהודים שיכלו ללמוד בבתי הספר ובאוניברסיטאות. מתוך כך, כשהוצאה השחיטה הכשרה אל מחוץ לחוק היא אומנם הייתה חלק מגל החקיקה האדיר כנגד היהודים, אך חוק זה פגע ישירות בדת ישראל, שלא כחוקים אחרים שמטרתם הייתה לנשל את היהודים, להשפילם ולבודד אותם. כמו החוקים האחרים בתקופה ההיא, גם מטרתו של חוק זה הייתה לגרום ליהודים להגר מגרמניה, שכן לאלו שבעבורם הייתה אכילת בשר כשר הכרח, היה קשה ביותר להמשיך ולחיות במדינה האוסרת שחיטה זו.

מהרגע שבו הוחל החוק בגרמניה הפכה השגת בשר כשר לדבר כמעט בלתי אפשרי. האמידים מיהודי גרמניה, שמספרם הלך והצטמצם במהירות, יכלו להרשות לעצמם לקנות בשר ממדינות שכנות, כגון צרפת ודנמרק. בדצמבר 1935 הוחמר המצב כאשר נחקק חוק שאסר גם את הכנסתו של בשר כשר לגרמניה. הותר יבוא מצומצם בלבד למוסדות ציבור יהודיים, כגון בתי חולים, בתי אבות, מרכזי נוער ובתי תמחוי. דנמרק, שכאמור נהנתה בשלב זה מייצוא בשר כשר לגרמניה, ניסתה בשנת 1936 – בעת חתימה על הסכם סחר עם גרמניה – לדרוש להתיר את הכנסתו ומכירתו של בשר כשר, אך דרישותיה לא נענו. יהדות אנגליה הקימה את "הקרן לתמיכת יהודי גרמניה בבשר כשר" וגייסה לשם כך תרומות מכל רחבי העולם. אולם עם ההחמרה במצבם של יהודי גרמניה, וביתר שאת אחרי ליל הבדולח בנובמבר 1938, יצר ההיעדר של חמאה ובשר כשרים סיטואציה שבה רבנים נאלצו לפרש פרשנות מרחיקת לכת את דיני הכשרות ובתוך כך אפשרו לדוגמה להשתמש בבשר אחר אבל הקפידו על הכנתו על פי דיני הכשרות המחמירים.

התקופה הנאצית לא הייתה התקופה היחידה שבה נאסרה השחיטה היהודית. החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19 ניסו "אגודות צער בעלי חיים" במדינות אירופה השונות לגרום להפסקת השחיטה היהודית בתואנה כי שחיטה זו אכזרית במיוחד וגורמת סבל רב לבעלי החיים. הציבור היהודי על גווניו נחלץ להגנת חופש הדת והסביר כי השחיטה היהודית רחמנית והומנית יותר. בינינו לבין עצמנו, נציין במאמר מוסגר, אנחנו הרי מבינים ומתוודים שהמושג "שחיטה הומנית" מקפל בתוכו אוקסימורון. לעיתים הצליחה שתדלנות זו ולעיתים נחקקו חוקים שאסרו את השחיטה היהודית, כמו בשווייץ (1893) או בנורווגיה (1929). בשנת 1904 דיווח עיתון "הצופה" בוורשה כי מדינת סכסוניה שבגרמניה אסרה את השחיטה הכשרה. העיתון מסב את תשומת לב הקוראים שאיסור השחיטה הוא שיתוף פעולה בין אגודת צער בעלי חיים ובין הקבוצות האנטישמיות. מי שלטענתם יצא נגד החוק היו דווקא השוחטים הנוצרים, שטענו כי היהודים עוברים לקנות בפרוסיה, מעבר לגבול, ובכך הרווח שלהם מצטמצם.

לאחר מלחמת העולם השנייה, בשם חופש הפולחן הדתי, אפשרו מדינות שונות באירופה, בהן פולין ובלגיה, את השחיטה הכשרה. האיחוד האירופי התיר מ־1 בינואר 2013 שחיטה על פי ציוויי הדת בכל מדינות האיחוד. עם זאת, במאה ה־21 נעשה המאבק על האפשרות לשחיטה כשרה מאבק משותף של הקהילות היהודיות והמוסלמיות באירופה. במדינות שונות החל מאבק בין המצדדים בעיקרון הדוגל בחופש הפולחן הדתי ובין אלו הרואים את עליונות החוק להגנת בעלי חיים. שתי הקהילות, היהודית והמוסלמית, טוענות כי איסור השחיטה הכשרה הוא התקפה במסווה של הגנה על בעלי חיים. כך לדוגמה מארין לה פן – מועמדת הימין הקיצוני לנשיאות צרפת בשנת 2022, שעלתה עם עמנואל מקרון לסיבוב השני, שבו הפסידה – הבטיחה כי אם תנצח בבחירות היא תוציא מחוץ לחוק את השחיטה הכשרה. זאת ועוד, הקהילות טענו כי ההתייחסות לפולחן הדתי שלהן כאל פשע מטרתו לגרום להן לעזוב את המדינות שבהן הן מתגוררות. תחושה זו התחזקה לאחר שבדצמבר 2020 הותיר על כנו בית הדין של האיחוד האירופי את איסור השחיטה הכשרה בשני מחוזות בבלגיה, דבר שפתח פתח למדינות נוספות לאסור שחיטה כשרה בתחומן.

האם יש כאן דאגה כנה לבעלי החיים, או שמא אנטישמיות במסווה? האם חופש הפולחן הדתי עולה בחשיבותו על החוק להגנת בעלי חיים? ומה בדבר איסור ברית מילה? על כך בבלוג נפרד.