מתשובות הרבנים במאה השש-עשרה, שהעבירו פסיקות הלכה ברחבי אירופה, ועד גלויות המאה העשרים שהתחננו לאשרות הגירה, המכתב היה סיב-העצבים של חיי יהדות גרמניה. הוא הניע רעיונות, כספים ואנשים: שטרות מסחריים קשרו סוחרים מהמבורג למתווכים ספרדים בבורדו, שאלות רבניות איחדו אשכנזים לכדי "רפובליקת מכתבים" למדנית, סלוניסטים בברלין השתמשו בפתקים פרטיים ליצירת קהלים חדשים, ומהגרים יצרו ניב טרנס-אטלנטי ששימר אידיומים גרמניים במיזורי או בחיפה. קריאת מסלול הנייר בן 400 השנים הזה מראה כיצד יהודי גרמניה דמיינו עצמם כפטריוטים גרמנים, כרפובליקנים אירופים, וכחברים בקהילה יהודית-גלותית רחבה.

בראשית המאה ה-16 כבר השיבו רבנים גרמנים כגון ישראל איסרליין וישראל ברונא לשאלות הלכתיות מפולין, איטליה והאימפריה העות'מאנית; קובצי ה"שאלות ותשובות" שלהם יצרו ז'אנר שברמת הניסוח האפיסטולרי שלו התחרה בהתכתבות ההומניסטית הנוצרית. התשובות הללו עברו באותן רשתות של שליחים שהעבירו שטרות מסחריים לירידים בפרנקפורט ובהמבורג, והפכו בתי מסחר למרכזי דואר. בקצה השני של הספקטרום, מכתבי "פדיון שבויים" ביקשו תרומות מקהילות גרמניות עבור יהודים שנכלאו לאורך חופי הים התיכון, והזכירו לקוראים כי אפילו בגטו הסגור קיים קשר טרנס-אזורי של עזרה הדדית.

תנועת ההשכלה של סוף המאה ה-18 הרחיבה את ההשפעה החברתית של המכתב היהודי. ההתכתבויות המשפחתיות של משה מנדלסון—שפורסמו לאחר מותו—עיצבו פרוזה דו-לשונית ששילבה אדיקות עברית עם גינוני הנאורות, והפכו לחומר קריאה הכרחי בחוגי המשכילים מווילנה ועד אמסטרדם. אף אחד לא ניצל את המכתב ביתר תחכום מרחל לוין ורנהגן, שאלפי פתקיה ומכתביה איחדו סלון שכללו את הרומנטיקנים הגרמנים, האחים הומבולדט ומהגרים פולנים; מכתביה הודפסו מחדש לאחר ויש בהם משום עדות של יכולתה של אישה יהודיה ליצור סגנון גרמני-יהודי-קוסמופוליטי.

בעוד מכתבי הסלון טיפחו חיברות וחיבור, ההתכתבות הרבנית נשענה על סמכות ועל ידיעת השפה העברית. מחקרים חדשים מתארים את אשכנז בעת החדשה המוקדמת כ"רפובליקה רבנית של מכתבים", מרחב מידע שבו בעלי דין, מדפיסים וחוקרים הסתמכו על חלופת דואר מהירה כדי לשמור על נורמות ולאמת טקסטים. פוסקים דוברי-גרמנית כגון המהר"ל מפראג החליפו דעות עם עמיתים בוונציה, צפת וקרקוב, והוכיחו ששאלות נישואין או מסים עירוניים לא נפתרו בגבולות המקומיים בלבד. עצם מבנה קבצי התשובות—כל תשובה נושאת כותרת המציינת את מקום השולח והמקבל—יצר אטלס דואר יהודי עוד בטרם הוקמו מערכות דואר לאומיות.

החל משנות ה-1830, רבבות יהודים גרמנים חצו את האוקיינוס האטלנטי, והמכתבים הפכו לקווי חיים שניהלו אשראי, הצעות נישואין ופרקטיקות דתיות. מחקרים על יזמות גרמנית-אמריקאית מראים כיצד מהגרים שלחו הביתה הוראות על עסקאות ותנאים חברתיים באמריקה, מידע שפורסם בעיתוני כפר גרמניים. משפחות סוחרים השתמשו במכתבי קרובים לתיאום מחירי עורות וכותנה בין בולטימור, ניו אורלינס וברמן, גרמניה. ארכיונים משפחתיים אלה חושפים שפה היברידית—גרמנית תקנית משולבת בז'רגון הנהלת חשבונות אנגלי—המסמנת את לידתו של ניב יהודי-אטלנטי גרמני, שיצר במובנים רבים חלק מהמבנים השוררים עד היום ביהדות אמריקה.

מכתבים הפנו את תשומת לב יהדות גרמניה גם מזרחה. משנות ה-1860 שלחו שליחי היישוב הישן בירושלים כרוזים מודפסים, לעיתים באותיות גוטיות מהודרות, בבקשה לתרומות לפרויקטים כמו בתי חולים ובתי ספר. מנגד, הרומן האוטופי של הרצל "אלטנוילנד" המחיש את הכוח המהפכני של מכתב הזמנה יחיד. ההתכתבות הפרטית בין ציונים גרמנים (למשל גרשם שלום) לחלוצים בארץ ישראל מתארת הגירה רוחנית זמן רב לפני הנפקת דרכונים.

תחת הנאצים, משמעות המכתב התהפכה: מה שהיה רקמת-חיבור הפך לתחינה להצלה. ארכיוני יד ושם שומרים רבבות "מכתבים אחרונים" מיהודים גרמנים שניסו להגיע לקרובי משפחה מחוץ לגרמניה; רבים מעולם לא עזבו את בתי הדואר הגרמנים, אך הם מתווים את הגאוגרפיה של התקווה: המכתב נשלח לעבר מי שביכולתו לעזור, להציל, להנפיק דרכונים.

סניף ירושלים של מכון ליאו בק מכיל פנורמה אדירה של מכתבים בארכיונים שלו. יותר משש מאות ארכיונים אישיים ומוסדיים ממלאים את ספרייתנו. בליבם פרושים מערכים אפיסטולריים הממפים מאתיים שנות מחשבה יהודית-גרמנית והגדרה עצמית. אוסף המכון מעוגן בדמויות אינטלקטואליות בעלות משקל רב: ארכיון הנס טראמר (1992–1929) מכיל אלפי התכתבויות עם מרטין בובר, רוברט ולטש ויעקב כ"ץ, ומתעד את "הבום של הזיכרון" שלאחר המלחמה, ממנו שאב המכון את ייעודו; ההתכתבויות של ארנסט סימון (1988–1934) דנות בחינוך מבוגרים ואתיקה דו-לאומית עם גרשם שלום ורודולף שטאל, ואילו מכתבי גויטיין-עגנון מתעדים את נדידתה של הפילולוגיה הגרמנית אל עבר ספרות יפה עברית. אם נחזור מאה שנים לאחור, ארכיון פרלס (AR 1351) חושף רפובליקה פאן-אירופית של למדנות רבנית, ומוכיח שהמחקר המדעי של היהדות (Wissenschaft des Judentums) תמיד נע על גבי הדואר.

אם התיקים של מייסדי המכון מספקים את הקול הציבורי, הרי שהארכיונים המשפחתיים מספקים את המקבילה הפרטית שלו. מכתבים בין הורים מברלין לילדיהם שהיגרו לקיבוצים בארכיון אולמן (1946–1933), או תיקי הבריחה של משפחת גומפרכט, מתעדים את העבודה הנפשית והלוגיסטית של הגלות; ארכיון פריץ היימן וסדרת "המורשת האוסטרית שנעקרה" מרחיבים את הסיפור הזה אל חיים ספרותיים ואל עדויות בעל-פה. מחלוקת פוליטית נמצאת לצד אלה: תיק "אייכמן בירושלים" המלא של חנה ארנדט, והתכתבויות הנהלת המכון לאורך עשורים, מתעדים ויכוחים סוערים סביב סוגיות השבה, מימון גרמני ומשמעות המונח "יהודי-גרמני". מאחר שרבים מהעיזבונות חולקו בין יבשות, סניף ירושלים פועל בשיתוף פעולה עם הסניפים בניו יורק ובלונדון כדי לאחד עותקים דיגיטליים – העתקים של מכתבי היימן, לדוגמה, מקושרים למקורותיהם במנהטן. כשהם נלקחים בחשבון יחד, החומרים הללו מאירים אסטרטגיות של גלות, את השתלת הנורמות האקדמיות הגרמניות באוניברסיטה העברית, את הפוליטיקה של זיכרון לאחר המלחמה ואת המרקם היומיומי של חיי המשפחה.