רחל ורנהגן (1771–1833) היא המפורסמת והחידתית שבהן. במחקר – אולי בעקבות ספרה של ארנדט – קוראים לה ״רחל״. ויש לכך הצדקה: לדברי חנה ארנדט – שהקדישה לה את ספרה הראשון ״רחל ורנהגן: סיפור חייה של יהודיה מתקופת הרומנטיקה״ – בסלון של רחל ״הגבולות בין הציבורי לאינטימי לא היו קיימים״. דווקא ההוויה היהודית, שהייתה מעין טריטוריה מחוץ לזמן ולמרחב, אפשרה לדמויות רבות־השפעה להשתתף בשיחות הסלון מתוך קלילות ובלי גינונים. ״לא היו שם סודות״, ארנדט כותבת. עם זאת, דמויות כגון האחים הומבולט – האחד מדען והשני איש חינוך ורוח – על אף שהיו מבאי ביתה במשך יותר מעשור, מעולם לא הזמינו אותה לביתם. בכך האשימה היא את יהדותה, היהדות שהיא כה השתוקקה להשיל מעליה. וזה אומנם קרה: בשנת 1814 נישאה לקרל אוגוסט ורנהגן פון אנזה והתנצרה. אך גם אז כתבה – בדומה להיינריך היינה, שהיה ידידה ומבאי הסלון בעצמו – שסביבתה עדיין רואה בה יהודייה, ואילו היהודים רואים בה זרה.

דורתיאה שלגל (1764–1839) – שנולדה בשם ברנדל מנדלסון – הייתה בת הזקונים של משה מנדלסון. על אף שאביה היה חופשי ברוחו, הוא השיא אותה בגיל צעיר לאדם שלא אהבה, ואיתו היא הקימה בית יהודי. זאת עד גיל 41, אז פגשה את מי שנחשב בעיני רבים לאבי הרומנטיקה הגרמנית: פרידריך שלגל. ברשומה זו אצטט דווקא מתוך שניים ממכתביה של הנרייטה הרץ (1764–1847), אשת סלונים וחברתה הטובה של ורנהגן. הנרייטה נישאה לרופא ולפילוסוף מרקוס הרץ והמירה את דתה לנצרות רק בשנת 1817, כ־14 שנים לאחר מות בעלה. כך כותבת הרץ (בשנות העשרה של המאה ה־19):

אבל האם הייתה בכך הפתעה, כאשר במסגרת תנאים חברתיים כאלה, או בעצם קשיים חברתיים כאלה, ועל אף הדעות הרווחות נגד יהודים, נוצרה חברה אינטלקטואלית מרתקת שאומצה בלהיטות על ידי אינטלקטואלים סקרנים, להוטים להחליף רעיונות? לא פחות מובן הוא שהיו אלה הצעירים שהיו הראשונים להימשך לחוגים אלה. הרוח ששלטה במפגשים אלו הייתה רוחו של עידן חדש, ואם התמזל מזלם של הנוכחים, הרי שרבות מהנשים שנשאו את הרוח הזו היו גם נערות צעירות ויפות. יתר על כן, אך טבעי היה שהשכבה השאפתנית יותר של הנוער האריסטוקרטי תהיה הראשונה להצטרף, שכן האצולה המבוססת הייתה רחוקה מדי מהקהילה היהודית הבורגנית מכדי להופיע כשווים ביניהם.

הקשר בין נשות הסלון היהודיות ובין הזרם הרומנטי הוא מהמרתקים והמסתוריים בהיסטוריה התרבותית הגרמנית. הרומנטיקה נחשבת זרם לאומני שבו הוגים כמו נובליס חתרו לחזור לאירופה מאוחדת תחת הנצרות, וכן כמו קלייסט, לאומן פרוסי שהתנגד לכיבושי נפוליאון והעריץ את היסטוריית הלוחמה הגרמנית. אף על פי כן, שניים אלו, ועוד רבים אחרים, היו מבאי הסלון של רחל ושל הנרייטה הרץ. לעולם לא נדע אילו רעיונות נבטו במשותף בסלונים הללו ולמי היו שייכים מלכתחילה. רחל ורנהגן כתבה רק מכתבים, ואלפים מהם השתמרו ומשמשים עד היום מופת של כתיבה אפיסטולרית.

רומן שכתבה דורתיאה, ״פלורנטין״ (1801), ופורסם לראשונה מבלי לציין את שמה (נכתב בכותרתו: ״מוציא לאור: פרידריך שלגל״) נודע כרומן ״לא בלתי מעניין״ בזמנו, אך נתפס שנים רבות במחקר כהד לכתיבתו של בעלה. בשנים האחרונות חוקרות וחוקרים מגלים עניין מחודש בכתבים הללו. כך למשל במחקר משנת 2002 של פרנק רוברטס (Frank Roberts) נטען כי ביצירותיהן של דורתיאה וכותבות אחרות בנות הזמן קיים ליברליזם מובהק שהקדים את זמנן, ועיקרו התפיסה כי על מוסדות המדינה לספק חופש לכל אזרחיה – כולל לנשים. יתרה מזאת, דורתיאה ורחל מזהות לעיתים דווקא בערכי הנאורות את עצם ההצדקה לדיכוי שלהן. בכך הן הקדימו במובנים רבים את מחשבת המאה ה־20, שהשכילה לבקר את הנאורות רק מתוך תוצאותיה ההרסניות: האידאולוגיה הנאצית.

אני עוסק כעת במחקר על אודות הנשים הללו מזווית פוליטית. המחשבה הפוליטית של חוג הרומנטיקנים התרכזה בדמות העריץ – בחינוכו, בכישוריו ובהצדקת שלטונו. מחזה כמו ״הנסיך מהומבורג״ של היינריך פון קלייסט עוסק בירושה פוליטית בפרוסיה בעת מלחמת שלושים השנים. אפילו ״פאוסט״ של גתה מציג את דמותו של מלומד הכורת ברית עם השטן, ומשיג באמצעות כוחותיו של השד שליטה באוכלוסייה. מחשבתם של כותבים פוליטיים מובהקים כמו אדם מילר (Adam Müller) חתרה להצדקת עריצות שאינה מבוססת על חוקי התבונה אלא על רגש לאומי, על מסורת ועל הצדקה אלוהית.

הסלונים לעומת זאת היו מעבדה של ליברליזם, ולא רק בכך שבסלון נשמע קולן של נשים ויהודים ולא נפל מזה של אנשים רמי־דרג, אלא גם בכתביהן ובשאיפותיהן של המארחות היהודיות. נהוג לומר על ורנהגן ועל הרץ כי שאפוּ למעין שחרור אישי המתבטא בעיקר בחייהן האישיים והרומנטיים. עם זאת, היינריך היינה, שצמח איתן, זוכה להכרה נרחבת במחקר כמבשר הליברליזם. אך ראו את הדברים שהנרייטה הרץ כותבת לוורנהגן בשנת 1817, שנתיים לאחר שוך מלחמות נפוליאון:

אני כועסת מאוד [על בני זמנה האינטלקטואלים, ממשיכי דרכם של שלגל ושל נובאליס, ע"ה]. מחשבתי האחרונה שוב מתפרצת לכאן: כל טעות היסטורית גדולה [מלחמות נפוליאון, ע"ה] יכולה לזכות למחילה רק דרך שפיכות דמים. ככל שיותר בני אדם מתקבצים בעדריות סביב מחשבה אחת, משקלה של מחשבה זו הופך גדול יותר; או אז המחשבה הזו חורגות לתחומו של הטבע, אשר תמיד מבטא את עצמו בפנינו במונחים חומריים טהורים – זוהי דרכו של הטבע מאז ומתמיד […]. כך אני חוזה אסון אמיתי אם השוטים ימשיכו בעבודתם [האינטלקטואלית, השׂשׂה אלי קרב, ע"ה] זמן רב יותר – אם יצליחו בעבודת התלמידים המגוחכת שלהם, או אפילו בחלק ממנה: חרבות יישלפו, אלות וגרזינים יונפו, ושני הצדדים יסבלו מפצעים – אבל הפצעים יספקו אותם רק לרגע, כמו ברק שמטהר את השמיים בהבזק יחיד. מלומדים, מחוקקים ואנשי ממשל יודעים לנהוג בדרכם של רופאים או של מיילדות המסייעים בעדינות בלידת המין האנושי; הם יכולים להקל במעט את כאביו הגדולים ולהכתיב כיצד עליו לנהוג, אך אין הם יכולים לקבוע את טבע הלידה הרוחנית, בדיוק כמו שלא יכולים לקבוע את מינו וטיבו של התינוק.

קצרה היריעה מלפרש את מלוא עומקו של הציטוט הזה, אך די בו כדי לתת מושג מסוים על עומק מחשבותיהן של נשות הסלונים ועל המודעות שלהן לייחודיותן. הזרוע עוד נטויה בנושא המרתק הזה.

לקריאה נוספת:

נטלי ניימרק־גולדברג, וקולן יישמע – יהודיות נאוֹרוֹת בברלין, מכון ליאו בק, ירושלים 2014

חנה ארנדט, רחל ורנהאגן – סיפור חייה של יהודייה גרמנייה מתקופת הרומנטיקה, תרגום: ניצה בן־ארי, שוקן, תל אביב 2022

עמוס אלון, רקוויאם גרמני, דביר, תל אביב 2004