מרים קאהן – הבדל נראה לעין

מרים קאהן נולדה בבאזל, שווייץ, בשנת 1949 למשפחה יהודית־גרמנית ונחשבת לאחת הדמויות המשמעותיות והפרובוקטיביות באומנות העכשווית. היא מוּכרת בזכות יצירות אומנות עמוקות ואישיות, אך גם בעלוֹת תהודה אוניברסלית, המתמודדות עם שאלות של זהות, של נשיות, של אלימות, של עקירה ושל מצב האנושות – ובתוכו מצב היהודים. ההתבגרות באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה – כמו גם עברה המשפחתי, שכלל בריחה מגרמניה לשווייץ – השפיעו עמוקות על חזונה האומנותי של קאהן. קראו על אומנותה הרגישה, הממזגת בין האישי, היהודי, הנשי והאוניברסלי.

לימודיה הראשונים ב־Allgemeine Gewerbeschule בבאזל (1968–1973) התקיימו במקביל לפעילותה בתנועות פמיניסטיות ואנטי־גרעיניות (נגד שימוש באנרגיה גרעינית ובנשק גרעיני), דבר שהציב את יצירותיה במרכז השיח האקטיביסטי והמחאתי.

קאהן החלה את דרכה האומנותית בסוף שנות השבעים בציורי פחם ובמיצגי גוף, בהם השתמשה בגופה ככלי ביטוי. יצירות מוקדמות אלו אתגרו את ההפרדה המסורתית בין האומן ליצירה. הן הבליטו את האוטונומיה הגופנית ואת ההתנגדות הפמיניסטית. היא עלתה לגדולה בדוקומנטה של 1982 שנערכה בקאסל, גרמניה. בשנות השמונים עברה קאהן לציור, מה שאִפשר לה לחקור אפשרויות ביטוי חדשות. סגנונה המובהק מתאפיין בצבעים עזים, בצורות מעורפלות ובדימויים מטרידים המעוררים תגובה רגשית עמוקה בקרב הצופים.

דוגמה ליצירתה האקטיביסטית ניתן למצוא ביצירה "Flüchtling" ("פליט", 1998), המציגה דמות בודדה וצללית בתוך נוף שומם ומונוכרומטי. בציור זה, כמו בציורים רבים אחרים, יוצרת קאהן אחדות מפתיעה בין המופשט, הלא־אישי, האל־מגדרי, ובין הדמות הפרטית ומעוררת ההזדהות. לטעמי, גדולתה של קאהן, ומה שקושר אותה במובנים רבים למסורת היהודית־גרמנית, טמונים בדיוק ביכולת הזאת, דהיינו ליצור דמות המתעלה מעל לפרטי, אך אינה מאבדת מן האנושי, הפגיע ומה שנמצא בדרך כלל בייצוג של האדם האחד. בכך יוצרות תמונותיה מעין אנטי־צילום: בעוד שהצילום מקפיא רגע בממשות אך חושף דבר מה מרוחה של הדמות, כאן הרוח כמו מוצגת בקדמת הבמה וממנה ניתן לגזור את הפנים החד־פעמיות של דמות הפליט מן הכותרת. גישה דומה נקטה קאהן בציור "Mare Nostrum" ("הים שלנו", 2008), המתייחס ישירות לים התיכון ולמשבר הפליטים באירופה. הציור מתאר דמויות רפאים אנונימיות על רקע ים סוער. קאהן יוצרת במכוון דמויות מופשטות ומעורפלות החורגות מעבר לאופן שבו מוצגים בדרך כלל פליטים כשייכים לרקע כזה או אחר.

במרכז עבודתה של קאהן עומדת המחויבות להפוך לגלויות את האמיתוֹת המוסתרות או המודחקות של החוויה האנושית, בין שמדובר בטראומות היסטוריות ובין שאלו פוליטיקה של מגדר או משברים חברתיים עכשוויים. ציוריה דוחים את מושג היופי המקובל לטובת אמת חשופה, כמעט ניצית, טרנסצנדנטית לגוף או מהבהבת מתוכו כהילה, מעין ״היות בעולם״ (Dasein) שתמיד נקשר בגוף אך אינו זהה לו. במקום להציג את הסבל האנושי או את אי־הצדק באופן פסיבי, קאהן דורשת מהצופים להתעמת עם מציאויות לא נוחות אלו באופן פעיל.

ב־2021 הודיעה קאהן כי בכוונתה להוציא את יצירותיה ממוזיאון ציריך לאומנות לאחר שהמוזיאון החליט לאכסן לצמיתות אוסף אומנות שנוי במחלוקת מתקופת הנאצים. האוסף, שהיה בבעלות אמיל בוהרל, מכיל יצירות שלפחות חלקן נגנבו בעבר מיהודים. אף שבוהרל החזיר חלק מהיצירות לאחר המלחמה, עדיין יש חשדות לגבי מקורן של יצירות אחרות. קאהן מתחה ביקורת חריפה על המוזיאון, האשימה אותו ב"עיוורון היסטורי", והצהירה כי בכוונתה לקנות חזרה את יצירותיה במחיר הרכישה המקורי. "קניית אומנות אינה מסיידת אותך", כתבה, "ואיסוף אומנות אינו הופך אותך לבן אדם טוב יותר".

כך היא כותבת על התערוכה שלה ״היהודים שלי״, תערוכה שהוצגה בגרמניה, בשווייץ וביפן בשנת 2011:

תמיד חשבתי שהכי הייתי רוצה להציג את "היהודים שלי" בגרמניה, כיום, דווקא כיום, את היהודים שלי בגרמניה. לא גרמניה של אז, אלא גרמניה של היום. להראות היום את היהודים שלי בגרמניה. לטעון שיש הבדל בין יהודים לאחרים, הבדל שניתן לראותו. לנסות באמצעות התמונות האלה לטעון להבדל נראה לעין, אבל הבדל שלמעשה, כך אני מקווה, אינו נראה לעין בתמונות, שאינו גלוי, שאינו שם, שאינו ניתן לזיהוי בתמונות – אלא הוא ניתן לזיהוי רק דרך הכותרת הראשית ״היהודים שלי״ ודרך ההיסטוריה, המידע שלי, הסיפורים שלי, הטענות שלי לגבי כל תמונה. המבנה אינו רק מבנה, החיה אינה רק חיה, הגברים, הנשים, הילדים – אינם רק מה שנראה לעין, אלא גם מה שאני מייחסת להם. כאשר אני מעניקה שם לתמונות – כאשר אני מכנה אותן "היהודים שלי" – בגרמניה מתעוררות תגובות אחרות מאלו שמתעוררות בשווייץ. בגרמניה, אפילו כיום, עדיין לא נוכח הכובד המעיק של אותה התקופה, של העבר, כשאני שואלת על "היהודים שלי [תרגום ע"ה].

מבקרי אומנות רואים בשימוש של קאהן בטשטוש או במחיקה של תווי הפנים מטפורה למחיקת הזהות תחת דיכוי מערכתי. דמויות חסרות פנים מבטאות אנשים שזהותם האנושית נדחקה לשוליים, והן מעלות שאלות על הכרה, על אמפתיה ועל הפוליטיקה של הנראות. בכך מוצגת קאהן לא רק כאומנית, אלא גם כפילוסופית ויזואלית החוקרת סוגיות אתיות באמצעות ציוריה.

השימוש של קאהן בצבעוניות עזה ולעיתים צורמת מערער על התפיסות השכיחות של צבע באומנות. צבעים המזוהים בדרך כלל עם הרמוניה או עם שלווה משמשים דווקא ליצירת מתח, חרדה ואי־נוחות; כך למשל, צבעי פסטל כחולים, צהובים וּורודים צובעים אצלה לא אחת את המרקע כעין כיפת שמיים אטומה. הסובייקט מוצא עצמו אבוד בתוכה, כמו שרוי ער בתוך ים של שִכחה, או גרוע יותר – כטובע בתוך סמיכותה.

בסופו של דבר, יצירתה של מרים קאהן משמשת הן השתקפות והן ביקורת על הכשלים האתיים של החברה ועל פגיעות האדם. היא מזמינה את הצופים לדיאלוג מתמיד על חמלה, על מוסר ועל צדק, ובכך מבססת את מעמדה כאחד הקולות האמיצים והמשמעותיים באומנות העכשווית – בפרט כאומנית המזדהה כיהודייה ופעילה במרחב הדובר גרמנית.