בובר נחשב דמות מפתח בתנועות הנוער הציוניות השונות. מהפועל ועד לשומר הצעיר, צעירים מרחבי אירופה ראו בו מנהיג רוחני של ממש. קריאתו להגשמה עצמית נהפכה מודל ציוני, כזה המבקש להצמיח תרבות חדשה הנשענת על קהילה מאוחדת לצד מימוש עצמי אינדיווידואלי. הציונות, לתפיסתו בובר, הייתה חברה פתוחה לדיאלוג, הזדמנות לייצר קהילה הקושרת איש לחברו בעזרת מרכז משותף ולהחיות את החברותא החסידית לכדי מודל חילוני ויהודי חדש. 

הפילוסופיה של בובר התמקדה בדיאלוג ובזיקה בין אנשים. אשר על כן, אין זה מפתיע שהקיבוץ והחיים הסוציאליסטיים ראו בתורתו מודל רוחני. "המהפכה שלנו פירושה הוא שניצור, בחוג קטן ובחברותה טהורה, חיים חדשים. חיים שבהם כוח היוצר כה לוהט והולם, עד שהחיים נעשים יצירה אמנותית זוהרת בצבעיה, מתנגנת בהרמוניה מנצחת ועשירה בעוצמת קיומה המתוק ומקדשת כל יום ויום כוח" (בובר, "חברותה ישנה וחדשה", עמ' 79–80).

באותה תקופה פעלה בגרמניה תנועת "ורקלויטה" (Werkleute), שהתפלגה מתנועת הנוער "קאמראדן" (Kameraden־Deutsch־Jüdischer Wanderbund). את התנועה הנהיג מנחם (הרמן) גרסון. כבר כשנה לאחר הקמתה בגרמניה, ומייד לאחר עליית הנאצים לשלטון, עלתה קבוצת בוגרים של התנועה לארץ ישראל והקימה את גרעין קיבוץ הזורע בשנת 1934, שעלה באופן רשמי על הקרקע ב־1936.

האידיאולוגיה של תנועת ורקלויטה תאמה את הגותו של בובר בַּרצון לשוב אל היהדות במובן השיתופי־קהילתי תוך עידוד דיאלוג וקשרי קהילה ובשאיפה לייצר את אותה חברותא שעליה כתב בובר. גרסון ראה עצמו כתלמידו של בובר והחליף עימו מכתבים רבים במרוצת השנים. עוד לפני הקמת ורקלויטה כתב לו בעת שהיה סטודנט לתואר שני בברלין: "מר מארטין בובר הנערץ מאד, שמי הרמן גרסון, אני סטודנט למדעי הרוח בסמסטר השני, אך עיקר לימודי הוא כאן בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות. היה בתכניתי להיות לרב, אבל עכשיו שוב עלו בי פקפוקים בעניין זה. מכל מקום אני לומד כאן. ועתה הרשה לי ראשית כול להביע לך את תודתי על כל מה שנתת לי בספריך! […] אני בא מבית בלתי יהודי מכול וכול, ואתה החזרת אותי ליהדות ובכך נתת לי את עיקר תוכנם של חיי (ולא רק כר פעולה בתוך מפלגה). […] הנה כי כן היית לי למורה דרך מכריע" (הרמן גרסון למרטין בובר, 1926).

בובר נענה למכתב זה והסכים להיפגש עם גרסון. כך התפתחה חליפת מכתבים ארוכה בין השניים, כשהם מתפלפלים בנושאים פילוסופיים וחינוכיים. גרסון שיתף אותו בסוגיות מהותיות בחברת הנוער, ברצון להתפלג מתנועת קאמראדן וכן בתהיות דתיות; בובר השיב לרצונותיו של גרסון לעלות לארץ ולהקים קיבוץ ברוח תורתו בספק, וכששליחי ארץ ישראל בגרמניה ביקשו ממנו מספר שנים לאחר מכן לכתוב לנוער היהודי בגרמניה ולתבוע מהם לעלות ארצה, הוא ענה בשלילה. 

אך למרות הפקפוק שהפגין בובר, עלה גרסון עם קבוצתו לארץ, והקשר בין בובר ובין אנשי ורקלויטה שבקיבוץ הזורע הלך והתחזק. בתו אווה נישאה לאריה לודוויג שטראוס, חבר בקבוצה זו, והתגוררה עימו בקיבוץ שנים מספר. בשל הסכנה שנשקפה מהחיים בגרמניה, השתנו לפתע היחסים שבין בובר ובין גרסון. בובר היה זה ששאף לבוא לארץ. הוא התייעץ עם גרסון לגבי הקשיים בארץ ישראל ולגבי ההגשמה של אותה תורה שהוא עצמו הגה. אף שהשלטון הנאצי אסר על בובר לשאת הרצאות כבר בשנת 1933, עלה בובר ארצה רק בשנת 1938. הוא התגורר בירושלים, שם עבד כפרופסור באוניברסיטה העברית. הקשר בין השניים נמשך, אך בחלוף הזמן התנתק לשנים רבות. לימים הם נפגשו שוב, וגרסון העיד כי בשיח בינו ובין בובר שאל אותו מורו מה תרם לו ולחבריו בקיבוץ. תשובתו של גרסון הייתה – ההכרה בערכו של היחיד.

לכבוד יום הולדתו ה־85 של מרטין בובר ערכה הקרן הקיימת לישראל מגבית לשתילת יער על שמו. אותו יער היה מיועד תחילה להינטע בהרי ירושלים, אך בעקבות בקשתו של בובר שונה מיקום היער. בובר ביקש כי היער יינטע בקיבוץ הזורע, אשר מקימיו היו תלמידיו הרוחניים.

לקריאה נוספת:

מוקי צור, "מרטין בובר והשומר הצעיר", ישראל, גיליון 23 (2016), עמ' 83–102.