מאת משה צימרמן

מקס שמלינג (Max Schmeling) היה גדול המתאגרפים בתולדות גרמניה. מתאגרף במשקל כבד. הוא זכה באליפות העולם בשנת 1930 ושוב ב־1936 – כאשר גבר על ג'ו לואיס, האמריקני שחום העור. עבור הרייך השלישי היה ניצחון זה שמן על גלגלי התעמולה.

לכאורה אין דבר וחצי דבר בין עיסוקו של שמלינג כמתאגרף ובין הפוליטיקה של הרייך השלישי. לכאורה בלבד. הרייך השלישי הכיר בחשיבות הספורט לקידום מטרותיו. לא לחינם השקיעו מנהיגי הרייך מאמץ תעמולתי עצום באולימפיאדה שהתקיימה בברלין בשנת 1936. מכונת התעמולה הגרמנית, ובראשה שר התעמולה יוזף גבלס באופן אישי, לא החמיצו את ההזדמנות להשתמש בגיבורי הספורט, גם במקס שמלינג, כדי להציג את "פרצופו היפה" של הרייך. לשמלינג היה יתרון נוסף: אשתו הייתה אני אונדרה (Anny Ondra), כוכבת קולנוע צ'כית וידוענית בתעשיית הקולנוע הגרמנית. לצידה הופיע שמלינג בשני סרטים, אחד מהם נקרא "נוק אאוט". השניים היו לפיכך שילוב חלומי של ידועני עולם הספורט והקולנוע, וגבלס והיטלר שמחו לפוטו־אופ בחברתם.

כמה ימים לאחר החרם הנאצי על העסקים היהודיים (1 באפריל 1933) הזמין היטלר את שמלינג לארוחת צהריים במשרדו, ארוחה שאליה הצטרפו גם שאר חברי הקבינט. שמלינג הבין במה המדובר: הוא עמד לנסוע לארצות הברית לקראת הקרב הבא, והיטלר ביקש לנצל הזדמנות זו כדי שיסביר לקהל האמריקני "עד כמה הכול רגוע בגרמניה". היטלר לא היה חובב ספורט, לבד ממרוצי מכוניות ואִגרוף. הוא ידע היטב מיהו מקס שמלינג ועד כמה הוא ידוע בגרמניה ובעולם. ביוזמת היינריך הופמן, הצלם הרשמי של היטלר, הוזמן שמלינג לפגישה נוספת בחברת היטלר ונציגי תעשיית המכוניות בדרום גרמניה. בהזדמנות זו הזמין אותו היטלר שייפנה אליו אם יזדקק לטובה כלשהי. ואכן, שמלינג – שהסתבך במתנה שקיבל בלי להודיע כראוי לשלטונות המכס – לא היסס לפנות ישירות להיטלר באוגוסט 1934 כדי שזה "יישר את ההדורים". כך עובדת חצר ביזנטינית וכך עבד הרייך השלישי. ההדורים יושרו. כאשר כתב שמלינג את זיכרונותיו, שני עשורים לאחר נפילת הרייך השלישי, לא ניסה לייפות את סיפור שיתוף הפעולה שלו עם המשטר. הוא אמר מה שאחרים נמנעו מלומר: "ידענו היטב על מה שקורה וידענו על מחנות הריכוז".

ההזדמנות הבאה למפגש עם היטלר הייתה מורכבת יותר. לשמלינג היה מנג'ר יהודי בשם ג'ו ג'יקובס. לאחר קרב אגרוף במרס 1935 בהמבורג, שבו ניצח שמלינג את היימאס האמריקני, קמו 25 אלף צופים על רגליהם ושרו "גרמניה מעל לכול" כשהם מצדיעים במועל יד. ג'יקובס, שנכח בזירה, הרים את ידו הימנית כשהוא אוחז בסיגר. צילום המחווה הזאת עורר את חמתו של נציב הספורט של הרייך פון טשאמר, וזה דרש משמלינג לפטר את ג'יקובס. שמלינג סירב – הוא גם איים על בעלי מלון הפאר הברלינאי "בריסטול" בשערורייה אם יסרבו לשכן בו את ג'יקובס היהודי – ופנה להיטלר שוב כדי שזה יתמוך בו. היטלר הזמין אותו, הפעם לכוס תה, אך כשפרס שמלינג את בקשתו החמיץ הדיקטטור את פניו. בנושא היהודים, כידוע, הוא לא נטה לסובלנות יתרה. מזלו של שמלינג היה שגם אשתו הוזמנה, והיטלר התרכז בשיחת חולין עימה. התברר שהיא העדיפה עוגת גוגלהופ (בכל זאת, המטבח היקי), והדבר מצא חן בעיניו. מכל מקום, כיוון שהיו אלה הימים שבהם נאבקה גרמניה נגד מגמה בארצות הברית שלא להשתתף באולימפיאדת ברלין, נאלץ טשאמר למחול על כבודו. את החשבון יעשה מאוחר יותר. שמלינג נסע בסוף 1935 לארצות הברית ונפגש עם חבר הוועד האולימפי האמריקני אוורי בראנדג' כדי לשכנעו לתמוך בהשתתפות המשלחת האמריקנית באולימפיאדה. התוצאה מלמדת שהפגישה הייתה מוצלחת. האולימפיאדה התקיימה בברלין, והמשלחת האמריקאית אכן השתתפה בה.

זמן קצר טרם האולימפיאדה, ביוני 1936, נערך הקרב שבו פתחנו לעיל – הקרב הגדול בחייו של שמלינג – הלוא הוא הקרב נגד "המפציץ החום" הבלתי מנוצח ג'ו לואיס. ניצחונו של שמלינג היה מפתיע, והוא הפך בעקבותיו לגיבור הגרמני ללא עוררין. שוב הזמין אותו היטלר במטרה להשתמש בו מכשיר לתעמולת גרמניה הנאצית ולטענת עליונות הגזע הלבן. עם זאת, כאשר נסע בשנת 1937 לאמסטרדם, נפגש באופן די מתריס עם כמה מכרים – גיבורי תרבות יהודים גולים – ואף הצטלם איתם, למורת רוחו המופגנת של גבלס.

על הפגישה עם החברים היהודים באמסטרדם, כמו גם על סירובו לפטר את המנג'ר היהודי, נוסף אירוע חתרני אחר. אירוע דרמטי זה אירע בליל הבדולח. הדבר התגלה לציבור הרחב רק בשנת 1989, מחצית המאה לאחר שאירע, כאשר היה שמלינג בן 84. בבית מלון בלאס וגאס סיפר הבעלים, יהודי בשם הנרי לוין, כיצד אורח הכבוד שלו מקס שמלינג נתן לו ולאחיו ורנר (אז בני 14 ו־15, בהתאמה) מקלט בחדרו שבמלון אקסלזיור בברלין מ־9 ועד 13 בנובמבר 1938. מסתבר שמקס שמלינג נענה לבקשת ידידו דוד לוין, אבי הילדים, להסתיר אותם עד יעבור זעם ליל הבדולח, שעה שפורעי הס־א פרצו לדירות של יהודים ופגעו בהם בלי רחם.

מקס שמלינג לא סיפר על האירוע בזיכרונותיו, שהתפרסמו בשנת 1977, וגם במפגש בלאס וגאס הצטנע. אמת, בליל הבדולח היו המבוגרים מטרה להתקפות הבריונים, ורבים נשלחו מברלין למחנה הריכוז זכסנהאוזן. לו נשארו הילדים אז בבית, היו בוודאי חשופים לאלימות, ואת זאת כנראה רצה אבי המשפחה למנוע. אך ראוי לזכור: בתנאים דאז די היה במתן חסות ליהודי כדי להפוך "אויב העם". מקרים אלו, הפגישה באמסטרדם ותקרית ג'ו ג'ייקובס, מגלים לנו עד כמה רחב יכול להיות התחום האפור המפריד בין שיתוף פעולה עם משטר עוולה ובין התנגדות לו.

ברייך השלישי אפשר היה לרדת באותה מהירות שבה ניתן היה לעלות. בשנת 1938 נערך קרב הגומלין של שמלינג נגד ג'ו לואיס. שמלינג הוכה בנוק אאוט מהיר. כשם ששמחו על כך שונאי הנאצים, כולל כמובן היהודים, כך רגזו הגרמנים. ניצוֹל השואה שמואל פיזאר סיפר בספרו "כעוף החול" איזו התלהבות אחזה בבני כיתתו בביאליסטוק למשמע הידיעה על "ניצחון הכושי על הנאצי". מפלת שמלינג התפרשה כתבוסה לתורת הגזע. אומנם בציבור הגרמני נשאר שמלינג פופולרי, אלא שבעיני המנהיגים סר חינו. התוצאה: למרות גילו (35), ובניגוד לנהוּג בנוגע לידוענים אחרים, גויס שמלינג לצבא כטוראי מן השורה. האיש שגרם לכך היה אותו נציב הספורט פון טשאמר. פנייה להיטלר לקבלת יחס מיוחד כבר לא באה בחשבון. יותר מכך: במקום לשרת כג'ובניק נשלח לצנחנים, צנח בכרתים וסיים בבית החולים.

בשוכבו בבית החולים בראשית יוני 1941 הגיע אליו כתב אמריקני, יורש תפקידו של ויליאם שיירר, וראיין אותו. שמלינג הביע את תקוותו שארצות הברית, שהוא רואה בה "מולדת שנייה", לא תיכנס למלחמה, וערער על הטענה שהפיצה מכונת התעמולה הגרמנית כאילו התעללו חיילים בריטים בחיילים גרמנים שנפלו בידיהם בכרתים. גבלס זעם עד כדי כך, שדרש ששמו של שמלינג לא ייזכר עוד בעיתונות. אלא שדמותו הייתה כה מוכרת, שלא ייפלא שבסרט "המשחק הגדול" (1942) – סרט עלילה על משחק אליפות גרמניה בכדורגל – מופיע שמלינג בשתי סצנות שצולמו ביום משחק הגמר המקורי, 22 ביוני, יום תחילת מבצע ברברוסה. לקהל הגרמני ברייך השלישי נשאר שמלינג, למרות המפלה מול ג'ו לואיס, כוכב־על.

לאחר המלחמה הצליח שמלינג, בזכות קשריו עם אמריקה, להיות נציג חברת קוקה קולה בגרמניה. הוא עשה חיל כאיש עסקים ושמר על הפופולריות שלו עד פטירתו בגיל 100. זיכרונותיו מעידים על כך שהוא הבין את משמעות הקריירה שלו ברייך השלישי ולא ניסה לייפות אותה בדיעבד. אבל סיפור ילדי משפחת לוין מלמד עד כמה קשה לפעמים לקטלג אנשים שפעלו ברייך השלישי על המנעד שבין שיתוף פעולה והתנגדות למשטר.