מאת אלונה פרבר

"מעוז צור ישועתי" הן לא רק מילות הפתיחה של השיר המוכר, אלא גם שם של משחק חנוכה לכל המשפחה, שנוצר בשנת 1922 בברסלאו (היום ורוצלב שבפולין). המשחק נוצר ב"חדר האומנות פרוידנטל" (Kunstgewerbestube Freudenthal) – מיזם שפעל בשנים 1921–1934 להוצאה לאור של משחקי ילדים בעלי תוכן יהודי וליצירת תשמישי קדושה ומצווה ואומנות שימושית בעיצוב מודרני. בעלת המיזם הייתה רוזה פרוידנטל (1870–1951), אלמנת רופא מברסלאו, בשנות החמישים לחייה. רוזה לא הייתה אומנית או מורה, אלא יזמית: היא פיתחה בעצמה את "החידושים היהודיים" שלה; היא פיקחה בשלב העיצוב והייצור על עבודת האומנים, בעלי המלאכה והגרפיקאים; היא שיווקה את התוצרת בגרמניה ומחוצה לה; והיא הציגה אותה בתערוכות.

את המשחק "מעוז צור ישועתי" פיתחה רוזה פרוידנטל ועיצבה דורה גולדברג מברלין. גם הוא היה מיועד למכירה בכמה ארצות מלבד בגרמניה – מרמזות לכך ההוראות הכתובות בארבע שפות: גרמנית, אנגלית, צרפתית, ואפילו בעברית (קצת ארכאית). ערכת המשחק כללה לוח מתקפל, שתי קוביות (הן מתוארות על המדבקה לקופסת האריזה) ואסימונים עם סמל מגן דוד, אותם לפי ההוראות אפשר היה להחליף באגוזים.

איך משחקים?

לפי ההוראות, יש לחלק כמות שווה של אסימונים לכל המשתתפים. על כל משתתף להניח אסימון על אחד המספרים בלוח, למעט המספרים 2, 7 ו־12. אחר כך מתחילים להטיל קוביות לפי התור: יצא לכם למשל מספר 4 – אם יש עליו אסימון, אתם לוקחים אותו לעצמכם; אם אין, עליכם להניח אסימון משלכם. אם יצא לכם מספר 7 – התוצאה הנפוצה ביותר – עליכם להניח עליו אסימון. כך מצטברים על המספר הזה אסימונים רבים. אם קיבלתם 2 או 12 – שתי התוצאות הנדירות ביותר במשחק, שמתקבלות רק בצירופים של 1+1 או 6+6 – זכיתם בכל האסימונים שעל הלוח וכולם מתחילים סבב חדש. המנצח הוא מי שאוסף הכי הרבה אסימונים.

"משחקי שבע"[1]

משחקים עם כללים דומים קיימים באירופה כבר מאות שנים. הלוחות המוקדמים ביותר שמוכרים היום, עשויים עץ, מתוארכים לשנים 1600–1730[2] ומקורם באזורים דוברי גרמנית. כולם נראים דומה: מלבן או ריבוע מחולק ל־8 משבצות ממוספרות, המשבצת שרשום עליה המספר 7 ניצבת במרכז, ושתי המשבצות של המספרים 2 ו־12 ממוקמות בקצוות, למעלה ולמטה. איננו יודעים מה היו הכללים של אותם משחקים, אך אפשר לשער שהם היו דומים למשחקים המודפסים שהופיעו החל משנת 1733 בתוספת תמונות, שם והנחיות. לפי הגרסאות המודפסות ניתן לטעון שהמשחקים האלה נועדו למבוגרים, מפני ששיחקו בהם תמורת כסף ואלכוהול. יונס ריכטר מכנה אותם "משחקי שבע" ((Games of Seven, מכיוון שהמספר 7 בולט בדרך כלל בעיצובם ומהותי לכללים, ולעיתים קרובות גם מוזכר בשמם. השמות של גרסאות "משחקי שבע" בגרמניה היו למשל: "Der Siebener Trinckt"  (השביעי שותה), "Lustige Sieben" (שבע השמח), "Böse-Sieben-Spiel" (משחק השבע הכועס/הרע). ההבדלים בין הכללים במשחקים הללו היו קלים ושמות של משחקי שבע בארצות אחרות היו שונים.

ל"משחקי שבע" היו גם גרסאות אנטישמיות, שבהן מוצגת במרכז על יד המספר 7 דמות של יהודי. הגרסה הראשונה בשם  "משחק היהודים"  (Jeu des juifs) יצאה לאור בצרפת בסוף המאה ה־18. וריאציות שלה נפוצו בארצות שונות, בהן גם גרמניה, שם היה שמו של המשחק "הקמצן" (Der Geizige). במשחקים אלה, מי שקיבל מספר 7 שילם כביכול ליהודי.

[03_משחק הקמצן]

ייתכן שהמשחק "מעוז צור ישועתי" נוצר בתגובה למשחקים אנטישמיים אלה. שנות העשרים בגרמניה התאפיינו בחוסר יציבות, בעליית האנטישמיות, ובהתעוררות של אידאולוגיות לאומניות וגזעניות, כולל הנאציזם. חג החנוכה והמסרים שלו – ניצחון היהודים על היוונים, נס פח השמן, מעטים מול רבים, אור כנגד החושך – היו סמל לרוח היהודית, שעומדת איתנה מול האיום מבחוץ. השם של המשחק והעיצוב שלו – דימוי של מנורת החנוכה, מגיני דוד, והבית הראשון של הפיוט בעברית – מלמדים שרוזה פרוידנטל לא רצתה ליצור רק משחק מזל קליל למשפחה, אלא משחק בעל משמעות חינוכית וסמלית רבה, המתאימה לרוח התקופה.

בימים ההם בזמן הזה

מסתבר שהמשחק מברסלאו זכה לתחייה בישראל. ורדית צדוק, מתנדבת ותיקה באגף לאמנות ותרבות יהודית במוזאון ישראל, סיפרה לי שכשהיא ואחותה היו קטנות, נהג אביהם לסרטט על דף נייר עיגולים ועליהם מספרים מ־2 עד 12, לרשום את המספר 7 במרכז, ולשחק איתן באותו המשחק בחנוכה. גילוי נאות: אבא של ורדית, נתן ולטר בד"ט[3] (1918–2011) עלה לארץ מלייפציג, אך סבתא ודודה שלו היו מברסלאו. אחד מזיכרונות הילדות שליוו אותו היה משחק החנוכה עם בני ביתו. היום ורדית ממשיכה את המסורת המשפחתית ומעבירה אותה לדור הבא. את הלוח היא מציירת בעצמה, כל שנה מחדש, כדי לשחק עם הנכדים, ובמקום אסימונים הם משתמשים בעוגיות קטנות, בסוכריות או ב"מטבעות" שוקולד. לפני שיצאה לגמלאות עבדה ורדית בתפקיד מדריכת ילדים לקויי ראייה ועיוורים, ויצרה בעבור אחד מחניכיה גרסה מיוחדת של המשחק, שבו כל מספר מסומן בעיגולים בולטים שניתן למשש.

אחרית דבר

חדר האומנות פרוידנטל פעל בהצלחה ארבע־עשרה שנים. משחקי הילדים והאביזרים לחגי ישראל שהוא יצר נמכרו לקהילות וליחידים, קיבלו תמיד ביקורות חיובית בעיתונות יהודית־גרמנית של התקופה, זכו להמלצות מפי רבנים ומורים, והתקבלו בהתלהבות אצל הורים וילדים. מלבד המשחק "מעוז צור ישועתי", פיתחה רוזה פרוידנטל דגם של סוכה להרכבה מקרטון, משחק לוטו עברי ללימוד עברית מדוברת, משחק קלפים "משלי שלמה" ללימוד עברית מקראית, משחק "דפוס עברי" של חותמות האותיות אלף־בית, ומשחק "פלסטינה".[4] מהאביזרים לחג החנוכה נציין סביבון ענק מקרטון שניתן למילוי בממתקים, סביבונים מרהיבים מעץ צבוע ובהם סביבון־בובה, סביבון "גללית",[5] סביבון משוקולד שאפשר לאכול אחרי המשחק, דגל לחנוכה ומנורת חנוכה מיוחדת לילדים מעץ ומחלקי פליז.[6]

בעקבות עלייתה של רוזה פרוידנטל לארץ בסוף שנת 1934, הסתיימה פעילותו של חדר האומנות. במלחמת העולם השנייה אבדו רוב המוצרים שלו. פריטים בודדים ששרדו מצאו את דרכם לכמה מוזאונים ולאוספים פרטיים. משחקי הילדים של חדר האומנות, שרוזה פרוידנטל הביאה ארצה, הועברו לנכדתה, אביבה שמלצינגר לבית פרוידנטל, שהבינה את חשיבותם, שמרה עליהם שנים רבות והעניקה אותם בשנות התשעים במתנה למוזאון ישראל בירושלים. אוסף קטן ונדיר זה מוצג שם עכשיו לראשונה בתערוכה "לא רק משחק ילדים: חדר האומנות של רוזה פרוידנטל". התערוכה תעמוד עד סוף ינואר 2026.

מידע נוסף על אודות רוזה פרוידנטל וחדר האומנות אפשר למצוא בעמוד התערוכה באתר המוזאון.

אלונה פרבר עלתה לישראל מלנינגרד (כיום סנט פטרבורג) בשנת 1990, גרה בירושלים, אמא לחמישה.  בוגרת הפקולטה לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ומאז שנת 2000 עובדת במוזיאון ישראל, ירושלים.

במהלך שנות עבודתה במוזיאון, אלונה משמשת כרכזת מאגרי המידע והדיגיטציה של אוסף האגף לאמנות ותרבות יהודית על שם ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל.

ביולי 2024 אצרה אלונה את התערוכה "לא רק משחק ילדים: חדר האומנות של רוזה פרוידנטל". הרשומה הנוכחית היא פועל יוצא ומשלים של תערוכה זו ושל המחקר שקדם לה.

---

[1] לפי Jonas Richter, 'The Game of Seven: Glückshaus and Related Dice Games', Board Game Studies Journal. 13, 1 (October 2019), pp. 67-97, https://www.researchgate.net/publication/337140928_The_Game_of_Seven_Gluckshaus_and_Related_Dice_Games

[2] משחק נוסף ויוצא דופן מתוארך אף מוקדם יותר, לשנים 1475–1525.

[3] ראשי התיבות: בן דוד טוב. Badt בגרמנית.

[4] המשחק לא שרד. הוא ככל הנראה שימש להיכרות עם ארץ ישראל.

[5] Galalit – שם של פלסטיק שהומצא בראשית המאה העשרים ונחשב אז לחומר חדשני.

[6] לא כל הפריטים ברשימה זו שרדו.