העולם הנוצרי ידוע ביחסו האמביוולנטי ליהדות, שמחד גיסא התאפיין בדחייה וברתיעה ומאידך גיסא כלל אלמנטים מובהקים של סקרנות ושל הערצה. עם התחזקות ההבראיזם (Hebraism) מהמאה ה־16 ואילך, גדלה ההתעניינות בתרבות היהודית והעברית. התעניינות זו הובילה למסורת ספרותית חדשה: תיעוד מנהגי היהודים. אחד הספרים המרתקים ביותר בקטגוריה זו, הספר 'מנהגי היהודים', נכתב דווקא בידי יהודי מומר בשם פאול כריסטיאן קירשנר.

קירשנר נולד בשם מרדכי גומפרעכט בן שלמה בפרנקפורט על המיין בסוף המאה ה־17. הוא זכה ככל הנראה להשכלה תורנית, ונעשה תומך נלהב של תנועת השבתאות. אך לאחר התאסלמותו של שבתי צבי התערער עולמו הדתי, והוא החליט לבסוף לנטוש את היהדות. בשנת 1713 המיר קירשנר את דתו לנצרות אך התקשה להתפרנס מחוץ לקהילה. לבסוף מצא עבודה בהוראת עברית למלומדים נוצרים הבראיסטים, שהציעו לו לפרסם עבור קהל נוצרי את סיפור התנצרותו ואת הידוע לו על העולם היהודי.

קירשנר הסכים, והתוצאה היא ׳מנהגי היהודים׳ (Jüdisches Ceremoniel), ספר בן למעלה מ־300 עמודים המתאר בפרוטרוט את מנהגיהם הטקסיים של היהודים. בהקדמה לספר, שפורסם לראשונה בשנת 1717, הצהיר קירשנר על כוונתו לשכנע יהודים אחרים ללכת בעקבותיו ולהתנצר. הספר זכה ככל הנראה לפופולריות רבה, שכן שנים ספורות לאחר מכן, בשנת 1724, הוא נערך מחדש בידי ההבראיסט סבסטיאן יוגנדרס (Sebastian Jugendres) והודפס בשנית. המהדורה המחודשת כללה כ־28 תחריטי נחושת המתארים מגוון טקסים יהודיים, כמו חתונה, הנחת תפילין, שבתות בבית הכנסת ועוד אירועים הקשורים למחזור החיים ולחיי בית הכנסת והקהילה היהודית. כל אחד מהאיורים לווה בכמה עמודים של הסברים המפרשים אותם לקהל הנוצרי. תחריטים אלו נוצרו ככל הנראה בסדנתו של יוהאן גאורג פושנר (1680–1749), בידיו או בידי בנו, שנקרא אף הוא בשם זה.

יוגנדרס תיקן, שיפר ועידן את לשונו של קירשנר, הן מבחינת האיות והדקדוק, הן מבחינת התבטאויותיו החריפות של קירשנר. השתלחויות אנטישמיות בספרים שנועדו לתאר את היהודים לא היו עניין יוצא דופן: זה היה אחד ממאפייניו של ההבראיזם, שליבה את האנטישמיות דווקא בהתבסס על היכרות ישירה עם המקורות, באמצעות בחירה סלקטיבית מתוך המסורת במטרה להציג את היהודים באור שלילי. ספרו של קירשנר משתייך למסורת ספרותית רחבה זו, שלעיתים קרובות לא נועדה רק להפיץ ידע אתנוגרפי או לספק סקרנות אינטלקטואלית, אלא נשאה גם מטרה מיסיונרית מובהקת: לעודד יהודים להמיר את דתם ולהצטרף לנצרות באמצעות הצגת היהדות כדת מיושנת ומגוחכת.

כך למשל קיבלו טקסי הגירושים והחליצה שני הדפסים שלמים, ואילו חג הפסח כמעט לא קיבל ביטוי חזותי. טקס החליצה המשפיל, שבו אישה כורעת מול אחי בעלה המת לעיניהם של מניין עדים גברים כחלופה לחובת הייבום, משמש דוגמא למוזרותה של היהדות. מבטה הנגעל והדחוי של האישה כנגד נינוחות הגברים רק מדגיש זאת למתבונן. גם הייצוג של טקס הגירושים מדגיש את השפלת האישה, העומדת בראש כפוף ובמבט מושפל בלב מעגל רבנים המדברים זה עם זה ומתעלמים ממנה בעת מסירת הגט.

בהדפסים המתארים את בתי הכנסת והתפילות מתוארת עזרת הנשים לרוב ללא פירוט רב. לעומת זאת בתיאורי המרחב הביתי זוכות הנשים היהודיות לייצוג – הן בהצגת דמותן המבודדת בטקסים משפחתיים כגון חתונה וגירושים, הן בתיאורים של לידה, טבילה במקווה ומצוות נשיות כגון הפרשת חלה והדלקת נרות השבת. בלוח המתאר את הטבילה והטהרה במקווה, מוצג גופה העירום של האישה היהודייה כגס, עבה וגברי, שונה באופן מהותי מחזותה הלבושה.

אף שמרבית המידע המוצג בספר הוא נכון, הבחירה הסלקטיבית במנהגים המתוארים והצגתם המוקצנת יוצרות לעג ברור וארסי לדת היהודית ולמנהגיה ״המטופשים״. כך למשל בדימוי המורכב המוקדש להליך השחיטה הכשרה: במרכז התמונה נמצאת פרה שרגליה קשורות ופיה הפעור מוחזק בידי אדם אחד, בעוד אדם שני משסף את גרונה ומזרים את דמה לבור באדמה. לצידה תלויה גופת פר כרותת ראש וגפיים,  שבטנה חתוכה ואדם נוסף מתעסק באיבריה הפנימיים. מאחוריהם עוסקים גברים אחרים בשחיטת אווזים, ובתוך המרחב הביתי ניצבת אישה ומעבדת את השיירים. ישנו דגש ברור על הדם הנוטף מידיה של האישה ומהחיות הנשחטות בידי הגברים,  כמו כדי להוכיח את אכזריותם של היהודים ומנהגיהם ״הברבריים״.

מנהג הכפרות של יום הכיפורים זוכה למקום מכובד, עם איור של משפחה יהודית – גבר, אישה וילדים – האוחזים בתרנגול. אולם בדימוי אחר מופיע גבר יהודי כורע על ארבע ומקבל מכות בישבנו במטרה לכפר על עוונותיו. כך מוצגים חגי היהודים ומנהגיהם כטקסים משונים, מיושנים ודמוניים. תיאור זה נועד לשרת הן את הקורא הנוצרי, המשוכנע שדתו היא הדת הנכונה, הן את הקורא היהודי, שעשוי להשתכנע ולהתנצר בעקבות קירשנר – אותו יהודי מומר שהתפכח ״וראה את האור״.

אך למרות הטייתם הברורה של האיורים ושל הטקסט, ניתן ללמוד מהם רבות. הדימויים נותנים לנו הזדמנות יוצאת דופן להתבונן בחיי היהודים בגרמניה באותה עת ולבחון את התרבות החומרית של התקופה דרך בגדים, ריהוט, קישוטים ועיטורים של חול ושל קודש. כך למשל ניתן לזהות את המתפללים אוחזים ברעשנים בפורים את השרשראות המעטרות את הסוכה. ניתן גם לראות את מעיל ה"קיטל" הטקסי שלבשו גברים יהודים במרכז אירופה במהלך חגי תשרי ובאירועים חשובים, וגם במותם – כחלק מסט התכריכים היהודי. הדימויים מעניקים גם הצצה נדירה לחיי הפנאי של היהודים באותה תקופה, למשל דרך הצגת משחקי קופסא ומשחקי קלפים: באיור המציג את ה-״fastnacht״ נראות דמויות ילדים ומבוגרים סביב השולחן ועל הרצפה, עסוקים במשחקים שונים. איור אחר מציג נשים משחקות קלפים עם אם טרייה השוכבת במיטה לאחר הלידה, בעוד התינוק שוכב בעריסה ליד, והגברים נהנים מסעודה חגיגית ממול. התבוננות ביקורתית ומעמיקה באיורים יכולה לגלות פרטים נסתרים על יהדות גרמניה בראשית המאה ה־18: על יחסה לנשים, על מנהגיה הדתיים, על הווי היומיום ועל חיי הקהילה.