בחורף 1938–1939, כאשר החשֵכה הלכה והתפשטה באירופה, התנהל דיאלוג מוסרי יוצא דופן בין ירושלים ובין אשראם הודי מרוחק. מהאטמה גנדהי – מבשר תורת האי־אלימות – פנה אל היהודים והתייחס למצבם. במאמר שפרסם בנובמבר 1938 תחת הכותרת "היהודים" הפציר גנדהי ביהודי אירופה להתנגד להיטלר ללא אלימות, ואף ייעץ ליהודים שהתיישבו בפלשתינה בתקופת המנדט לנהוג באופן דומה. לדבריו, על היהודים בארץ ישראל "להציע סאטיאגרהא לערבים ולהסכים להִיָירות או להיזרק לים המלח מבלי להרים אצבע". הוא הכיר בכך ש"אם אי פעם הייתה מלחמה מוצדקת… מלחמה נגד גרמניה… תהיה מוצדקת לחלוטין", אך למרות זאת לא יכול היה לתמוך באף התנגדות באשר היא.

העצה הייתה רבת חמלה מבחינה עקרונית ובה בעת מזעזעת לאוזן היהודית מבחינה מעשית. תגובת היישוב היהודי בפלשתינה הייתה מיידית ועזה. יהודים רבים, עדיין תחת הטראומה של ליל הפוגרום (ליל הבדולח) והרדיפות הגוברות באירופה, חשו שדברי גנדהי – למרות כוונותיו הטובות – תלושים עד כאב. עם אלה שהגיבו בעוצמה נמנו שני אינטלקטואלים יהודים־גרמנים, הפילוסוף מרטין בובר והרב המחנך יהודה לייב מאגנס, שמצאו מקלט בארץ ישראל המנדטורית והעריצו את גנדהי עמוקות.

בראשית 1939 הם כתבו לגנדהי מכתבים פתוחים, שבהם ביטאו את כאבם וביקרו את עצתו. בובר, במכתב מ־24 בפברואר 1939, הביע את הפגיעה מדבריו של גנדהי וטען כי אינם מתאימים כלל למציאות היהודית הייחודית. הוא תהה כיצד אפשר להשוות בין 150,000 הודים בדרום אפריקה, שזכו לתמיכה ממולדתם רחבת הממדים, ובין המיעוט היהודי הפזור והנרדף בשלטונו של היטלר, שאין לו כל מולדת להישען עליה.

בובר הדגיש כי באלפיים שנות גלות לא היה לעם היהודי "לב חי ומרכזי" שכל אומה זקוקה לו, וליהודים לב זה הוא ארץ ישראל. עם זאת, בובר לא היה לאומן ניצי. הוא, עם חוג של יהודים מרכז־אירופאים בארץ ישראל, תמך שנים רבות בפשרה עם האוכלוסייה הערבית ובהקמת מדינה דו־לאומית, והדגיש במכתב כי הן היהודים והן הערבים טוענים בצדק לזכותם על הארץ. הוא דחה את הטענה הגורפת של גנדהי כי "פלשתינה שייכת לערבים" וציין את ההשקעה היהודית המודרנית בפיתוח הארץ, שנעשתה ללא כיבוש אלא בעבודת כפיים ובשיתוף פעולה עם האוכלוסייה הערבית.

בובר התקומם במיוחד על שגנדהי הטיף ליהודים בלבד, ואילו כלפי הערבים שהפעילו אלימות במאורעות המרד הביע גישה סלחנית. הוא טען כי יהודי פלשתינה הפגינו איפוק מופתי לנוכח התקפות אלימות חוזרות ונשנות, ושגם הערבים זקוקים להכוונה מוסרית דומה. כך הוא כותב בין היתר בגילוי לב, הקושר בין האמונה האמיתית ובין חיי הארץ:

כעת, אתה עשוי לשאול האם כאשר אני אומר "אנחנו" אני מדבר בשם העם היהודי כולו. אינני מדבר אלא בשם אלה החשים עצמם מופקדים על המשימה לקיים את מצוות הצדק [=חיים בארץ ישראל] שנמסרה לישראל במקרא. אפילו אם הם רק קומץ קטן – הם מהווים את ליבת האומה, ועתיד העם תלוי בהם. שהרי השליחות העתיקה של האומה חיה בהם כזרע החבוי בתוך ליבת הפרי. בהקשר זה, עליי לומר לך כי אתה טועה בהנחה שהיהודים מאמינים כיום באופן כללי באלוהים ומקבלים מן האמונה הדרכה למעשיהם. היהדות של זמננו נתונה במשבר עמוק בענייני אמונה. נדמה לי שהיעדר האמונה של האנושות בת זמננו, חוסר יכולתה להאמין באמת באלוהים, בא לידי ביטוי מרוכז במשבר זה של היהדות. כאן, הכול חשוך יותר, מסוכן יותר וגורלי יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. גם כאן, בארץ ישראל, טרם נפתר המשבר; למעשה, אנו חשים את חומרתו כאן אף יותר מאשר בכל מקום אחר בקרב היהודים. אך בה בעת אנו מבינים כי רק כאן הוא יכול להיפתר. אין פתרון לחייהם של יחידים מבודדים ועזובים, אף שניתן לקוות כי ניצוץ האמונה יידלק מתוך מצוקתם הגדולה. הפתרון האמיתי יכול לבוא רק מתוך חיי קהילה, המתחילה להגשים את רצון האל, לעיתים קרובות בלי להיות מודעת לכך, ואף בלי להאמין בקיומו של האל ובכך שזהו רצונו.

יהודה לייב מאגנס, במכתבו מ־26 בפברואר 1939, התמודד ישירות ובכאב עם שאלת מקומה של אי־האלימות מול זוועות הנאצים. הוא תיאר את המציאות האיומה של יהודי גרמניה, שבה כל גילוי של התנגדות הוביל להעלמה, לכליאה, לאלימות או למחנה ריכוז. האם יש בכלל טעם בסאטיאגרהא, שאל מאגנס את גנדהי, נגד שלטון שאינו מגלה כל רחמים או כל מודעות מוסרית.

כמו בובר, גם מאגנס תיאר את איפוקם של היהודים בארץ ישראל במרד הערבי –  מדיניות ה"הבלגה" שנקט היישוב – והדגיש כי הייתה זו בחירה אתית מודעת. הוא שאל את גנדהי כיצד ניתן להפעיל אי-אלימות מול אלימות של כנופיות, הנטולות סמכות שלטונית מסודרת. מאגנס ביקש מגנדהי לפנות גם אל הערבים בקריאה לאי-אלימות, בתקווה להפוך את ליבם ולקדם דו־קיום ושלום.

מכתבי בובר ומאגנס חושפים את הדילמות הפילוסופיות, הרוחניות והפוליטיות של היהודים בצל המשבר. הם מייצגים דור יהודי־גרמני אידיאליסטי, שניסה לשמור על המוסר האוניברסלי תוך בניית מולדת חדשה, ומעידים על מאבק פנימי לשמור על אנושיות גם בעת סכנה קיומית. ניתן לשים לב בדבריהם גם למצוקה שליוותה, ואולי מלווה עד היום, את האינטלקטואלים היהודים הליברלים, ששואפים לפתרונות צודקים ומוסריים אך חשים תסכול לנוכח קריאות להחרמתם משותפיהם הליברלים בעולם.

גנדהי לא שינה מהותית את עמדתו. חילופי הדברים עימו הם עדות מרתקת להתמודדות עם שאלות יסוד הנוגעות לגבולות אי־האלימות, למאבק מוסרי בתנאי הישרדות, ולדיאלוג תרבותי ואתי יוצא דופן בזמנה החשוך של ההיסטוריה המודרנית.