שתי נשים. האחת מכוסת עיניים ושרביטה שבור, מידיה נשמטים לוחות הברית. השנייה, נזר לראשה, גביע בידה השמאלית ושרביט צלב הדור בידה הימנית. האחת מסתובבת, מבוישת. השנייה גאה וזקופה. אלו הן אקלזיה וסינגוגה (בלטינית, Eclesia et Synagoga), שתי הדמויות שבהן השתמשו בימי הביניים באירופה כדי לייצג את היהדות ואת הנצרות.

משמעות המילה אקלזיה היא משולשת. היא מסמלת הן את קהילה, הן את הדת הנוצרית והן את הכנסייה עצמה. בתחילת דרכה שימשה המילה אקלזיה כדי לתאר את קהל המאמינים השונה שממנו מורכבת הנצרות: אקלזיה מן היהודים בתיווך השליח פטרוס, ואקלזיה מן הפגאנים בתיווכו של השליח פאולוס. אך במרוצת השנים – ובעיקר מהתקופה הקרולינגית ואילך, כאשר הנצרות כבר הייתה דת מבוססת באירופה ודחקה את האמונות הפגאניות הקודמות – התחזקה המשמעות של המילה אקלזיה כסמל לדת הנוצרית, וכנגדה עלתה דמות הסינגוגה, סמל לדת היהודית.

בסקרמנטר דרוגו, כתב יד נוצרי שנוצר בעיר מץ בצרפת של היום ומתוארך לשנת 844–845, נמצא תיאור מיניאטורי של סצנת הצליבה. שם הופיעה לראשונה דמותה של אקלזיה האוספת את דמו של ישו הצלוב בגביע הקדוש. אותו דימוי צבר תאוצה והופיע כמיניאטורות בכתבי יד דתיים רבים מן התקופה, ונהיה נפוץ בייחוד במרכזי השלטון הקרולינגי, באזור גרמניה וצרפת של היום.

במאה ה־13, עם התפתחות הסגנון הגותי והפיסול המונומנטלי שהוצב בנישות בפתחי כנסיות, קיבלו דמויותיהן של אקלזיה וסינגוגה מקום של כבוד בחזית המבנה. בכנסייה Liebfrauenkirche בעיר טרייר בגרמניה, עומדת סינגוגה: עיניה מכוסות, כתרה מוסט, ראשה מורכן, לוחות הברית נשמטים מידיה ושרביטה שבור; חווה מכסה את מבושיה בעלי תאנה ובכפות ידיה; ביניהן השליח יוחנן האוחז בגביע הקדוש. התיאור מסמל את ניצחונה של הנצרות על היהדות, שלא קיבלה את ישו ולכן איבדה את מעמדה לפני האל. בהצבתה של חווה באותו מרחב נוצר קשר חזותי בין החטא הקדמון לדמותה של סינגוגה, שתי דמויות נשים הדחויות מבחינתו של האל ואחראיות לכל הרוע ולכל הסבל בעולם – הרוע והסבל שעליהם מכפר ישו במותו.

יש דוגמאות רבות לכנסיות המעוטרות בפסלים המייצגים את שתי הדמויות הללו: במונסטר, בארפורט, בוויטמברג, במץ, בשטארסבורג ובפריז. בכולן מופיעות שתי הדמויות באיקונוגרפיה זהה לחלוטין – אקלזיה עטוית כתר ואילו כתרה של סינגוגה שמוט לאחור; סינגוגה מכוסת עיניים ואילו אקלזיה זקופה וחזקה. בכנסיית נוטרדאם בפריז למשל, שילבו בין מוטיב החטא הקדמון של חווה ובין כיסוי העיניים של סינגוגה: נחש הוא המתלפף סביב עיניה במקום רצועת בד. הוא פוער את פיו ומוציא את לשונו, כמו מבקש להכיש. בנישה אחרת בחזית עומדת אקלזיה מלכותית ויציבה.

בפיסול מוצגות השתיים כשתי דמויות מקבילות בתוך נישות בחזית המבנה. אקלזיה פונה בגופה פנימה לעבר הכנסייה ומקבלת עליה את האמונה הנוצרית, ואילו סינגוגה פונה החוצה, עיוורת לאמיתוֹת הדת הנוצרית. לעומת זאת, בכתבי יד יתוארו השתיים לרוב משני צדדיו של ישו הצלוב בתנוחות זהות זו לזו כהיפוכה של מראה, כאשר אקלזיה מימינו וסינגוגה משמאלו – הצד הנוטה לחטא. לעיתים תוצג אקלזיה אוספת את דמו של ישו מהצלב בעוד סינגוגה נדחקת הצידה, כמו לסמל שחלף זמנה.

בחלוף השנים הגיע מוטיב זה גם לאזור ביזנטיון ואגן הים התיכון. באיטליה למשל – בקפלה דל אראנה בעיר פדובה, שבנה ועיטר האומן ג'וטו בראשית המאה ה־14 – מופיעה גרסה חדשה של סינגוגה. במחזור תמונות המתאר את חייה של מריה, רואים ברקע את סצנת המפגש בין אימה אנה ובין בעלה יואכים (Joachim and Anne Meeting at the Golden Gate, Giotto). זהו רגע איחוד מאושר – נשיקה אוהבת בין השניים בעקבות בשורה על הריונה של אנה. סביבם ניצבת חבורת נשים מחויכות, עטויות בגדים צבעוניים. בולטת במיוחד במרכז התמונה אישה עטויה בגד שחור, פניה רציניים ומוסתרים ברעלה. אותה אישה מנוגדת לנשים השמחות, ואף היא מסמלת את סינגוגה, סמל ליהדות העוצמת את עיניה ואינה מוכנה לקבל את השינויים ואת האור שמביאה עימה הנצרות.

בשנת 1805, לאחר שכבש נפוליאון את העיר מילאנו, הוא הזמין לחזית קתדרלת העיר שני פסלי סינגוגה ואקלזיה בגרסה חילונית. מטרתו הייתה לסמל את שוויון הזכויות של כל האזרחים תחת שלטונה של צרפת. סינגוגה עומדת זקופה, לובשת את אבני החושן של הכהן הגדול ואוחזת בלוחות הברית בחוזקה, ואילו אקלזיה מוצגת כדמות בעלת כתר קרניים עומדות ולפיד בדמותה של אלת החירות הרומית ליבריטיאס. קשה להחמיץ את הדמיון החזותי לפסל החירות המפורסם בניו יורק, שאותו העניקה צרפת לארצות הברית כשמונים שנה לאחר מכן. יש הטוענים שהפסָל פרדריק אוגוסט ברתולדי שאב השראה מפסל אקלזיה בחזית קתדרלת מילאנו כאשר יצר את אותה "גברת חירות" ידועה.

רק לאחר ועידת הוותיקן השנייה (שהתקיימה בין השנים 1962–1965), ורק לאחר הצהרת הנוסטרה אטאטה – שהכריזה שאין לתלות ביהודים את האחריות למות ישו ושאין להציגם כדחויים מצד האל – רק אז השתנה היחס באומנות לדמותה של סינגוגה. כך נוצר נוסח חדש של אקלזיה וסינגוגה – כאשר השתיים מוצגות כשוות זו לזו ובשיח מעמיק. דוגמה לפסל כזה נמצא באוניברסיטת סיינט ג'וזף בפנסילבניה, ארצות הברית, שנוצר ב2015 ומראה את הצמד עטוי כתרים ומחזיק בברית הישנה ובברית החדשה, בהרמוניה ובשוויון. 

כיום מתנהל דיון חריף בגרמניה לגבי אותם פסלים. האם עליהם להישאר שם, בחזית הכנסייה, כזכר לאנטישמיות בחברה הנוצרית ולהיסטוריה הארוכה של ייצוג היהודים באומנות המקומית? או שמא דווקא עליהם לרדת מייד מחזית הכנסייה וממקומות ציבוריים במטרה להראות את ההתקדמות ואת השינוי בחברה הגרמנית, בדגש על ייצוג דמותו של האחר והיהודי בפרט? התשובה לכך אינה ברורה, אך די בעצם קיום הדיון כדי להבין שהוא לבדו כבר צעד חשוב בפני עצמו.