ב־17 ביולי 1945 התכנסו בפוטסדאם מנהיגי המדינות המנצחות במלחמת העולם השנייה: וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת אנגליה (שהוחלף ב־28 ביולי לאחר ההפסד בבחירות); יוזף סטלין, מנהיג ברית המועצות; והארי טרומן, נשיא ארצות הברית. השלושה התיישבו סביב השולחן העגול האדום בארמון צציליינהוף, לא הרחק מברלין. הנושא המרכזי מתוך כמה נושאים שהיו במרכז הוועידה התמקד בשאלת גרמניה. מה יש לעשות בנוגע לגרמניה לאחר שזו נכנעה במלחמה במטרה למנוע ממנה לפתוח במלחמה פעם נוספת?

עוד בשלהי שנת 1944 הציע הנרי מורגנטאו – מזכיר האוצר האמריקני, בן למשפחה יהודית – תוכנית לפיצול גרמניה. על פי תוכניתו הייתה גרמניה אמורה להיות מחולקת לשתי מדינות (צפונית ודרומית), והתעשייה הכבדה הייתה אמורה להיות מפורקת או מושמדת. מטרת הפיצול הזה הייתה לנטרל את כוחה של גרמניה ככוח אדיר במרכזה של אירופה על ידי פירוז תעשייתי שימנע אפשרות להתחמשות נוספת. בחודשי המלחמה האחרונים עשו הנאצים שימוש בתוכנית כדי להוכיח לאוכלוסיית גרמניה כי מטרת כוחות בעלות הברית היא להפוך את גרמניה למדינה אגררית, כזו המתבססת בעיקר על חקלאות ומִקנה, ובשל מוצאו היהודי של מורגנטאו כונתה התכנית "תוכנית המוות היהודית" (Das Juedische Mordplan).

כשתוכנית מורגנטאו לנגד עיניהם, החליטו בעלות הברית בפוטסדאם על חלוקת גרמניה לארבעה חלקים: חלק מזרחי – סובייטי; חלק דרומי – אמריקני; חלק צפוני – אנגלי; ופיסה קטנה מן החלק המערבי – בשליטת צרפת. גם העיר ברלין חולקה לארבעה חלקים בין ארבע המעצמות. גרמניה הפכה למדינה כבושה, והוחלט על מעבר מיליוני גרמנים מן האזורים המזרחיים, שכן אלו הפכו לטריטוריות בשליטתן של פולין ושל ברית המועצות (פרוסיה המזרחית, פומרניה ושלזיה). בעלות הברית העבירו מיליוני גרמנים לאזורים של גרמניה המחולקת.

נוסף על כך הוחלט בוועידת פוטסדאם כי גרמניה תעבור תהליכים של חינוך לדמוקרטיה, עקירת הנאציזם, חלוקה פנימית של גרמניה וכאמור – פירוז הנשק. בשל החשש הגדול של אוכלוסיית גרמניה מכוונותיהן של בעלות הברית, הדגישו בפוטסדאם כי "אין בכוותן של בעלות הברית להשמיד או לשעבד את העם הגרמני" וכי המעבר של האוכלוסייה הגרמנית ייעשה באופן "הומני ומסודר". במאמר מוסגר אציין כי מיד לאחר סיום הועידה  ב-2 באוגוסט 1945, הוחלט בממשל האמריקני על הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי שהוטלו ב-6 וב-9 באוגוסט בהתאמה, גבו את חייהם של כ-200 אלף אזרחים יפנים והובילו לכניעתה של יפן.

בארבע השנים הבאות חייתה אוכלוסיית גרמניה תחת שלטון הכיבוש של בעלות הברית, שנים שבהן סבלו הגרמנים קשות בכל תחומי החיים. מיליוני המגורשים והפליטים הגרמנים היו צריכים להיטמע בחברה הגרמנית הקולטת, חברה שהייתה צריכה להתמודד עם שנים של רעב אקוטי (שבהן הוקצו כ־1,100 קלוריות לאדם ליום); קליטת מיליוני חיילים משוחררים עם פוסט־טראומה בשל המלחמה; חיילים וקצינים שנשאו על גבם פשעי מלחמה שביצעו; מחסור חמור בדירות למגורים בשל הפצצות בעלות הברית; אונס שיטתי של מיליוני נערות ונשים גרמניות, בעיקר בידי חיילי הצבא האדום; מחלות; שוק שחור; וכמובן – אצבע מאשימה שהופנתה כלפיהם בשל האסון והזוועות שהמיטו על עמים ועל אוכלוסיות רבות באירופה, בראש ובראשונה רצח של שישה מיליונים מבני עמנו.

בד בבד עם הרצון העז של בעלות הברית להמיט על החברה הגרמנית הן אשמה והן אחריות קולקטיבית על פשעי הנאצים, הובילה התפתחותה של המלחמה הקרה למהלך אשר שינה את פני גרמניה המערבית בשנים הבאות. בסוף 1946 אוחדו החלקים המערביים של גרמניה הכבושה (הבריטי, האמריקני והצרפתי) לאזור כיבוש אחד – מערבי. המלחמה הקרה, שכבר נתנה את אותותיה בקיטוב המעצמות, אילצה את ארצות הברית לחשוב מחדש על המעמד של גרמניה במערך הבין־לאומי המתגבש. גרמניה הפכה ממדינה מובסת – ששואפים למנוע ממנה לאיים שוב על שלום העולם, ושמבקשים ממנה פיצויים על כל הסבל שגרמה ב־12 שנות המשטר הנאצי – למדינה שבמיקומה הגאוגרפי היא מהווה חיץ בין המדיניות הקומוניסטית המזרחית לזו הקפיטליסטית המערבית. לפיכך, כשהוחלט בשנת 1947 להוציא לפועל את התוכנית לשיקום אירופה (תוכנית מרשל), הייתה גרמניה המדינה השלישית בשיעור קבלת הסיוע הכספי (אחרי בריטניה וצרפת) מהאמריקנים. בעקבות שינוי המדיניות בארצות הברית עם החלת דוקטרינת טרומן, שביקשה לתמוך בעמים חופשיים הנאבקים בניסיונות שיעבוד חיצוניים, הבינה ארצות הברית שיש לה צורך בשוק אירופי חזק שייבא את המוצרים שלה. לכן היא חתרה לביסוס השווקים המערב־אירופיים במטרה לייצר כלכלות חזקות ועמידות. ביוני 1948 ביצעה ארצות הברית רפורמה מוניטרית בשטחי גרמניה המערבית והחליפה את המטבע של התקופה הנאצית (הרייכסמרק) במארק הגרמני. בעקבות זאת הטילו הסובייטים מצור על ברלין למשך כמעט שנה, תקופה שבה נאלצו בעלות הברית להעביר סחורות באמצעות מטוסים לתושבי ברלין המערבית. במאי 1949 הוקמה גרמניה המערבית (ולאחריה גם זו המזרחית), ובמשך השנים הבאות החל תהליך של שגשוג וצמיחה במה שמכונה "הנס הכלכלי", זה שהפך את גרמניה לדמוקרטיה קפיטליסטית.

בתוך כל הקשיים הללו הייתה בגרמניה גם אוכלוסייה יהודית. עם תום מלחמת העולם השנייה היו בגרמניה כ־80 אלף יהודים ששוחררו ממחנות הריכוז (רובם יהודי מזרח אירופה) או שהצליחו להתחבא ולשרוד בתנאים שונים בגרמניה לאורך המלחמה. אליהם הצטרפו עד שנת 1947 עוד כ־150 אלף יהודים שברחו בעיקר לאזורי הכיבוש המערביים ממדינות מזרח אירופה, רובם מפולין, בשל גלי אנטישמיות שאיימו עליהם בחודשים הראשונים לאחר סיום המלחמה. יהודים אלה רוכזו במחנות עקורים ופליטים וניהלו שם חיים אוטונומיים עד קום המדינה וגם לאחריה. על כך נרחיב בפוסט נוסף שיתפרסם בקרוב.