הקשר בין דם לפולחן קיים בהבלטה בדת הנוצרית, שבה אחד הטקסים החשובים ביותר הוא האוכריסט – טקס המיסה הנערך מדי יום ראשון, ובו מתפללים על היין ועל הלחם כבשרו ודמו של ישו המשיח. תאולוגים נוצרים קדומים בראשית דרכה של הנצרות אף טענו כי יהודים הם שהעלילו על הנוצרים, בטענה כי הם "מפיצים עלילות שווא ביחס לבשורה, כגון שהנוצרים מקריבים תינוק בתור קורבן ואוכלים מבשרו" (Origenis, Contra Celsum, Lib VI 27, Migne, Patrolgia Graeca II, 1334). 

לאחר שהנצרות כבר התבססה באירופה, הופיעו לפתע ניסים של הופעת "דם" בלחם – באותה תקופה ממש שבה החלו הנוצרים להאשים יהודים בשימוש בדם נוצרי למטרות פולחן. הנס הראשון התרחש בשנת 1199 באוגסבורג שבגרמניה. באותה תקרית לקחה אישה נוצרייה פיסה מלחם הקודש לביתה, עטפה אותה ושימרה בשעווה. כשפתחה אותה שוב לאחר זמן מה גילתה עליה כתמים אדומים – והכריזה כי הלחם נעשה לבשר ודם. הנס השני התרחש באיטליה, בעיר בולסנה, בשנת 1263. הכומר שבצע את לחם הקודש בעת המיסה גילה בו כתמי דם – מה שנקרא לימים הנס של בולסנה. אותו אירוע הונצח בידי רפאל בסנטצה די אליאדורו בלב הוותיקן (The Mass of Bolsena, from the Stanza di Eliodoro), באחת מיצירותיו הידועות ביותר.

אך למרות אותם ניסים פלאיים, הופעת "דם" בלחם הקודש כרוכה בדרך כלל בקונוטציות שליליות הנובעות מזדון יהודי. יהודים הואשמו בהקרבת קורבנות אדם, בשימוש בדם נוצרים להכנת מצות בפסח ובחילול לחם הקודש הנוצרי. בשנת 1290 למשל הואשם יהודי בפריז בכך שדקר את לחם הקודש בסכין עד שהחל לזלוג ממנו דם. אחת הדוגמאות המזעזעות ביותר להאשמת יהודים בחילול לחם הקודש היא פרעות רינדפלייש, שהתרחשו בגרמניה בסוף המאה ה-13. לאחר שנשמע בכי תינוק מבית יהודי בעיר רוטינגן בבוואריה, האשימו תושבי העיר את היהודים בפציעת לחם הקודש וטענו כי אותו בכי היה יבבה של לחם שנגנב מטקס המיסה. תחת הנהגתו של האציל רינדפלייש רצחו התושבים יותר מחמישים מיהודי העיר ויצאו למסע פרעות ברחבי האזור, בנקמה שהובילה לפגיעה קשה ב-147 קהילות יהודיות בבוואריה, בפרנקוניה ובשוואביה – ולרצח של לפחות 4,000 יהודים. 

ייתכן כי האשמת היהודים בשימוש בדם נוצרים בפולחנם ובאופן ספציפי להכנת המצות בפסח נקשר לפחות חלקית בהופעת אותם כתמי "דם" אדומים על הקמח או על המצות של היהודים. סיבה נוספת לכך היא העובדה שחג הפסח חופף לחג הפסחא, שבו הנוצרים מציינים את הפסיון של ישו – הכולל את מאסרו של ישו בידי היהודים לאחר הסעודה האחרונה, חקירתו על ידי הסנהדרין, משפטו בידי פונטיוס פילאטוס, צליבתו וקבירתו. יש קשר ברור בין אותו שבוע קדוש שהניח את היסודות לטקס האוכריסט וההאשמת היהודים במותו של ישו, ובין עלילות הדם שנפוצו לכל עבר והתחדשו מדי שנה בשנה בתקופה זו. עלילת הדם הייתה כמעט קבועה: כמה ימים לפני חג הפסח נעלם לכאורה ילד נוצרי וגופתו הייתה נמצאת בקרבת בית יהודי, מה שהוביל למסקנה ברורה – אותו ילד נרצח למטרות פולחניות יהודיות. אשר על כן, חוקרים רבים סבורים שעלילות הדם הופיעו בשל אותו צירוף בין התאולוגיה הנוצרית ובין נטיות אנטישמיות, לצד הניסיון לספק הסבר לתופעת הכתמים המסתוריים. 

אך לא רק בגרמניה נפוצו עלילות דם. מאנגליה לצרפת ולאיטליה, לרוסיה, לדמשק ולארץ ישראל – כמעט ולא נותר מקום שאליו לא הגיעה אותה האשמה אכזרית, ששבה וחזרה מאות בשנים בגלגולים שונים. סיפורים שלידתם בארץ אחת הגיעו אל האומנות של תרבות אחרת ונפוצו ברחבי אירופה. כך למשל תוארה עלילת הדם בעיר טרנטו בצפון איטליה מהמאה ה-15 בדימויים שונים בכתבי יד גרמניים. אותן יצירות נפוצו לכל עבר, והעובדה שהודפסו בטכניקת התחריט ועיטרו כתבי יד אפשרה לייצר כמה עותקים ניידים שעברו ממקום למקום והחריפו את אותו מיתוס לכאורה המקשר בין יהודים לדם. ייתכן כי התופעה באמת החלה בשל אותם כתמים אדומים, אך עד מהרה התנתקה הרדיפה מכל סיבה רציונלית. רבים האמינו באמת ובתמים כי יהודים זקוקים לדם נוצרי לצורך פולחן, אף על פי שאפיפיורים ומלכים רבים לאורך ההיסטוריה הבהירו שלא כך הדבר ושהם מתנגדים לרדיפה זו. 

ניתן לראות ייצוגים חזותיים רבים של עלילות דם כנגד היהודים באומנות הגרמנית. בתחריט עץ מהמאה ה-15 מהעיר פסאו בגרמניה, ניתן לראות כיצד מתוארים יהודי העיר באופן כמעט קומיקסי. תחריט זה מחולק ל-12 סצנות נרטיביות לצד טקסט תומך. התחריט מתאר את גניבת לחם הקודש ומכירתו ליהודים, חילולו בידיהם, שריפתו ונשיאתו השמיימה בידי מלאכים. אותם יהודים נענשים בחומרה – ראשם נכרת, הם מעונים בעירום ומגורשים מהעיר, בעוד הנוצרים מתפללים מול הצלב. בדימוי נוסף מהמאה ה-15, השייך לכרוניקת נירנברג ונוצר בידי מיכאל וולגמוט, מורו של האומן הנודע אלברכט דירר, מתוארים יהודים הנשרפים במדורה גדולה בשל חילול לחם הקודש. בדימוי אחר מהמאה ה-17 מתוארים יהודים המקיזים את דמו של ילד אומלל ואוגרים את הדם בחבית גדולה. תחתיו נמצאים קורבנות נוספים של אותם יהודים: פעוטות רפויים, מתים, מרוקנים מדם. באופן לא מפתיע, גם הנאצים השמישו לצרכיהם את אותו המיתוס, ובעיתון "דר שטירמר" (Der Stürmer) הידוע לשמצה בקריקטורות התעמולה האנטישמיות שלו, ניתן למצוא תיאורים של יהודים המרוקנים דם נוצרים.

אבל בכל זאת, מהיכן נובעת אותה אובססיה אירופית המקשרת בין לחם ובין מצות לדם? בשנת 1817 גילו בעיר פדובה באיטליה את חיידקי ה-Bacillus prodigiosum, קרי מחוללי הניסים (Prodigium בלטינית – נס). אלה חיידקים הצובעים את הלחם בכתמים אדומים דמויי דם, אותם כתמים שהובילו לעלילות דם ולרדיפות חוזרות ונשנות. על אף ההסבר המדעי לא פסקו עלילות הדם, והקשר בינן ובין אותם כתמים אדומים מסתוריים, שגם כך היה קלוש, איבד כל חשיבות אמיתית. מאז כבר שוּנה שמו של אותו חיידק והוא נמצא במחקר עד היום. לא מזמן מצאו כי הצבען האדום שנמצא בו הוא בעל פעילות אנטיביוטית ואולי אף אנטי-סרטנית. מי יודע, יכול להיות ש"הדם" במצות ובלחם הקודש מסוגל להוביל לטוב ולריפוי, במקום לשנאה ולרדיפה. 

לקריאה נוספת:

ד"ר דרור בר-ניר, "לא כל אדום הוא דם: תעלומת כתמי הדם על הלחם". "גליליאו" גיליון 95, עמ' 62–65, יולי 2006.