מאת דינה פון שוורצה

במסה המטלטלת שלו, 'לכמה מולדת זקוק האדם', תיאר ז'אן אמרי שבמצב של גלות ושל פליטות קיים אובדן כפול – אובדן ממשי של המולדת הממשית ואובדן נוסף של המולדת הפנימית וייצוגיה בנפש: "אנחנו לא איבדנו את הארץ, כי אם נאלצנו להכיר בכך שהיא לא הייתה ארצנו מעולם" (אמרי [1977], 2007 , 113). דנה אמיר מתייחסת למסה של אמרי בספרה גלות הגוף המדבר, ומסבירה כיצד בתוך הגלות הממשית קיימת גלות נוספת, היא הגלות משפה אחת לאחרת. השבר הגדול ביותר אצל הגולים מארצם, היא מדגישה, נובע מאובדן החיבור שלהם אל האיכויות החיות והחושיות של השפה. השבר שעליו מצביע אמרי, להבנתה של אמיר, נעוץ בַהכרח להמיר את שפת האם, שפת הבית, לשפה זרה, כזו שהיחס של הגולה אליה הוא מסויג ושהמשמעויות שלה בעבורו הן בעיקר מושכלות, אך לא פנימיות או רגשיות (אמיר, 2023, 16–17).

שפת המולדת של הגולה שנאלץ לגלות ממולדתו ממשיכה בלעדיו את תהליכי ההתפתחות שלה, ואילו השפה שעימה הוא נותר, 'שפת הגולים' ושפת הקורבנות, ששורשיה נגדעו, הולכת וקמלה (שם, 19). קריסטבה מכנה את 'שפת הגולים' – 'שפת המתים', ומתארת את מצב ה-היות בין השפות כמצב של הֵאָלְמוּת: "כך, בין שתי השפות, אתה מרגיש כדג במים, רק מתוך שתיקה… השתיקה אינה רק נכפית עליך, היא בתוכך" (קריסטבה, 2009, 23–24). הגולה הטראומטי, הגולה מכורח, מאבד את מעמדו כסובייקט בתוך השפה, שכן הבידוד של הסובייקט משפת האם קוטע את רצף קיומו באופן ממאיר ובלתי הפיך (אמיר, 2023, 20).

אמרי מדגים במסה שלו את אותו שבר בלתי הפיך בזהותו של הגולה ממולדתו דרך ציטוט מדבריו של המשורר הגרמני אלפרד מומברט שהיה כלוא איתו במחנה במהלך  המלחמה: "משורר גרמני אינו יכול להיות אלא מי שכותב את שיריו לא רק בגרמנית, אלא גם עבור גרמנים… הקוראים לשעבר, שלא מחו על גירושו, מחקו את שיריו כאילו לא היו לעולם" (אמרי, 2007, 133). על המשורר הגרמני הגולה נגזר לגלות משפת האם, שפת היצירה, אל מרחב של היעדר, שבו הוא נדון לנצח לכמוה אל עבָרו – עבר שמחד גיסא אין להביט בו, שכן הוא מאיין את היותו, ומאידך גיסא אי אפשר להמשיך ולחיות בלעדיו (אמיר, 2023, 23).

העמדה הנפשית הזו של הגולים מהמולדת ומהשפה – עמדה טראומטית, בלתי אפשרית, מושתקת – הביאה לאחר מלחמת העולם השנייה לצמיחתה של 'ספרות גולים' (Exilliteratur). ספרות זו כללה יצירות בשפה הגרמנית שכתבו סופרים ומשוררים גולים – חלק לא מבוטל מהם ממוצא יהודי – אשר עסקו באופן מפורש או עקיף בחוויית הגלות: בסיבותיה, בהשלכותיה, בהיבטיה השונים ובאופן שבו היא משתקפת בלא מודע האומנותי. אחד מביטוייה של ספרות זו הוא 'שירת הגולים' (Exillyrik).

'שירת הגולים' נוגעת ומביאה ביטוי לטראומה הקולקטיבית של הגולים באמצעים פואטיים. זו שירה אקזיסטנציאליסטית ביסודה. להערכתי, אין לראות ביצירות אלה רק 'מסמכים' בעלי ערך היסטורי, אלא להעריכן כייצוגים של תנועה נפשית טראומטית, שמוכרחה להיכתב, להיאמר ולהתכנס למילים כדי שכותביה יוכלו להמשיך ולהתקיים. מצב של גלות, פליטות וזרות אינו רק תוצאה של אירועים היסטוריים מסוימים ואינו נחלתם של ה'קורבנות' של טראומה כזו או אחרת בלבד, אלא הוא עמדה נפשית מכוננת, הקיימת בנפש האדם: "הזר שוכן בתוכנו… כשאנו מזהים אותו בתוכנו, אנו חוסכים לעצמינו את הצורך לשנוא אותו בפני עצמו… הזר מתחיל כאשר מפציעה המודעות לשונות שלי ומסתיים כאשר אנו כולנו מזהים את עצמינו כזרים המורדים בקשרים ובקהילות" (קריסטבה, 2009, 9).

אמרי מתייחס לשפת האם כאל מולדת מופנמת ומשמעותית: "רק האותות שקלטנו מאוד מוקדם בחיינו, שעמדנו על משמעותם בד בבד עם קניית האחיזה בעולם החיצון, נהיים מרכיבים קבועים של אישיותנו. כשלומדים שפת אם בלי לדעת את הדקדוק שלה, כך מתוודעים אל הסביבה שגדלים בה. שפת האם והסביבה שנולדנו בה צומחות איתנו, צומחות אל תוכנו וכך נוצרת אותה בקיאות והתמצאות המקנה לנו תחושת בטחון" (אמרי, 2007, 109). אמרי מבהיר לנו כי אובדן המולדת כתוצאה מגירוש, רדיפה או הגירה – הוא בלתי הפיך. אדם יכול להתיישב על אדמה אחרת, יכול ללמוד את השפה, יכול לרכוש נכסים ולבסס את חייו באופן כזה או אחר, אך אדם אינו יכול למצוא מולדת חדשה במקום זו שאבדה. אמרי קורא תיגר על רעיון הקוסמופוליטיות וקובע בלי היסוס: "צריך שתהיה לך מולדת כדי שלא תזדקק לה… האדם זקוק להרבה מולדת" (שם, 134). ומדוע זקוקים אנו למולדת? הרי לא מדובר בפיסת אדמה כלשהי, שאנו מחוברים אליה לנצח, אלא ביסוד פנימי ועמוק יותר: "מולדת היא בטחון, במולדת אנו שולטים היטב בדיאלקטיקה של ידיעה והכרה… היא ידועה לנו ואנו מכירים אותה" (שם, 108). מולדת היא חוויה חד־פעמית, שקיימת רק ב'בית הראשוני', רק במרחב שבו נקלטו הרשמים ונוצרו הזיכרונות הראשונים הלא מילוליים – הריחות, הטעמים, הקולות, המראות – ובו נלמדה 'שפת האם' והעצמי הראשוני.

מתוך אותה עמדה ניתן לנסות ולהבין את מהלך חייה ונדודיה האינסופיים של המשוררת מאשה קאלקו (1907–1975). היא נולדה בגליציה לאם יהודייה דוברת גרמנית ולאב יהודי ממוצא רוסי. בילדותה המוקדמת נמלטה עם אימה ועם אחותה לגרמניה מפחד הפוגרומים במלחמת העולם הראשונה, ובשנים המשמעותיות והמעצבות של חייה התגוררה בברלין, המרחב היחיד ,לדבריה,  שהיה בעבורה אי פעם ל'בית' (Heimat). בשנות העשרים לחייה השתלבה כמשוררת צעירה בחבורה הספרותית של ה'רומנישס קפה' לצד דמויות כמו תומאס מאן ואריך קסטנר. בשנת 1938 נמלטה מברלין לארצות הברית עם בעלה השני, המוזיקאי חמיו ווינבר, ועם בנה הפעוט, שם חיה כשני עשורים בעיר ניו יורק כפליטה גולה – בלי חיבור לשפה, בלי תחושת בית, בלי שייכות. בשנת 1960 עלתה קאלקו לישראל עם בעלה, והם השתקעו בירושלים. גם בישראל נותרה קאלקו אלמונית ובודדה. היא לא הצליחה ללמוד את השפה ולא להשתלב בעולם האומנות. חייה היו מלאים בכמיהה למולדת שאבדה בלי שוב. באחד ממסעותיה לאירופה, היא חלתה ונפטרה ונקברה על אם הדרך, בבית הקברות היהודי בציריך.

דמותה של קאלקו, חוויית הזרות והנדודים שלה, משקפת דור שלם של נשים יוצרות ממוצא יהודי, שכתבו ויצרו במרחב הדובר גרמנית, בהן חנה ארנדט, רוזה אאוסלנדר, נלי זק"ש, הילדה דומין ועוד. נשים יוצרות אלו, אשר שרדו את שואת יהודי אירופה ונעשו לגולות ולפליטות, המשיכו לכתוב בשפה הגרמנית אף שנהפכה לשפת המעוולים, שכן הייתה זו מולדתם היחידה.

לא שיר ילדים / מאשה קאלקו

לְאָן שֶׁאֵינִי נוֹדֶדֶת

אֲנִי נוֹסַעַת לְשׁוּם־מָקוֹם.

עִם מִזְוָדָה עֲמוּסַת גַּעֲגוּעִים,

יָדַי נוֹשְׂאוֹת חֲפָצִים מְיֻתָּרִים,

כֹּה בּוֹדֵדָה, כְּרוּחַ־מִדְבָּר.

חַסְרַת מוֹלֶדֶת כְּמוֹ הַחוֹל:

לְאָן שֶׁאֵינִי נוֹדֶדֶת,

אֲנִי מַגִּיעָה לְשׁוּם־מָקוֹם.

הַיְּעָרוֹת נֶעֶלְמוּ,

הַבָּתִּים נִשְׂרְפוּ.

לֹא מָצָאתִי אִישׁ.

אַף אֶחָד לֹא זִהָה אוֹתִי.

וּכְשֶׁצִּפּוֹר זָרָה צָרְחָה,

נִמְלַטְתִּי מִפָּנֶיהָ בְּבֶהָלָה.

לְאָן שֶׁאֵינִי נוֹדֶדֶת,

אֲנִי מַגִּיעָה לְשׁוּם־מָקוֹם.

(תרגום: דינה פון שוורצה)

מקורות:

אמיר, ד'. 2023. גלות הגוף המדבר. תל אביב: רסלינג.

אמרי, ז'. 2007. מעבר לאשמה וכפרה. תרגם יונתן ניראד. תל אביב: עם עובד.

קריסטבה , ז'. 2009. זרים לעצמינו. תרגמה הילה קרס. תל אביב: רסלינג.