מאת טל גרמיזה

שבירת הכוס שמסיימת את טקס החופה עברה דרך ארוכה עד שהגיעה לגלגולה הנוכחי המוכר לכולנו, שבו החתן דורך על כוס עטופה בנייר כסף לאחר שהזכיר את ירושלים. בחצרות בתי הכנסת בדרום גרמניה של שלהי ימי הביניים עד המאה ה־19, היה החתן זורק ומנפץ כוס יין מלאה, או מלאה למחצה, על אבן מעוטרת בסמלים מסתוריים שהייתה קבועה בקיר חיצוני בבית הכנסת. שלושת הסמלים הנפוצים ביותר היו כוכב, צורה דמוית פרח והקסגרמה (כיום מוכרת יותר בשם 'מגן דוד'). בצידם ובתוכם הופיעו הכיתובים ק"ש ק"ש (קול ששון וקול שמחה), ק"ח ק"כ (קול חתן וקול כלה), ומ"ט (מזל טוב). אבנים אלו היו ידועות כאבני חופה (Chuppasteine).

על פי המסורות הנפוצות בקרב היהודים במרחב הגרמני, שדים היו עלולים להתאהב בכלות טרם חתונתן, ולהרוס את הטקס או להזיק לחתן. גם השֵׁדות לא טמנו ידן בצלחת, ונהגו להתארס ולהינשא במגוון דרכים לגברים יהודים, נשואים או רווקים, לעתים ללא ידיעתם. ניפוץ כלים נושא עוד מימי קדם משמעויות סמליות שקשורות לשינוי מזל, לגורל ולהגנה. ריסוקם של הכלים לכדי שברים חדים ומסוכנים, שעלולים לדקור או להכאיב, בליווי רעש ניפוץ מבהיל ומאיים – נחשב למסוגל להרחיק שדים. הסבר נוסף ושונה בתכלית לפעולת הניפוץ הוא שהיין שנשפך מהכוס משמש 'מנחה' או תקרובת שהוצעה לשד, מעין הענקת מתנה בדמות יין שאמורה לפייסו. ייתכן שיש לפעולה הטקסית שני רכיבים – המנחה והשבירה – הפועלים בשני כיוונים משלימים: פתרון בדמות 'תקרובת' לשדים לשם פיוסם; פתרון בדמות 'מלחמה' בהם לשם הרחקתם. כל דרך שתאפשר הגנה על החוגגים היא מבורכת.

הסמל הבולט והנפוץ ביותר לעיטור האבן שעליה מוטחת הכוס הוא הכוכב. בקהילות יהודי אשכנז נקשר הכוכב למזל. לתורות סוד מאגיות באשכנז היה עניין בולט בכוכבים ובהשפעתם על מהלך העולם ועל מזלו הפרטי של האדם. כמו כן, אצל חסידי אשכנז נמצא הרעיון של 'תורת הצלם', שעניינה הוא ההשגחה האלוהית ששורה על האדם, והכוכב מופיע רבות כייצוג של 'צלם' זה. נדמה שהצלם מייצג את עולמו של האדם, המפוצל לשניים: חלק שמימי ברקיעים העליונים וחלק גשמי מתחת לכוכבי הרקיע התחתון, חלק המממש מה שנגזר על דמותו למעלה. רבי אלעזר מוורמס (מאות 12–13) כותב בספרו 'חכמת הנפש' שלכל אדם ממונה שר מזל, כלומר מלאך, ש'מפקח' על האדם שעליו הוא מופקד בעולם הזה ודואג שהדברים שנכתבו 'למעלה' לנפש השמימית יתממשו כאן 'למטה'. המלאך אף מסוכך בכנפיו על האדם ומגן עליו ממזיקים, דבר שנקשר לפעולת ניפוץ הכוסות על אבן החופה. הכוכב מייצג גם גורל בדמות זיווג בן או בת זוג, מזל משפחתי ופריון. נוסף על כך, חופות רבות התקיימו תחת כיפת השמיים בגין האמונה שהנוכחות האלוהית הנקבית – בדמות השכינה – נוכחת בטקס, שורה על זוגות במעמד החופה, מעוררת ביניהם אהבה ומברכת את הזיווג. הכלה בטקס היא ייצוג אנושי של השכינה וכלי קיבול לשפע שיגיע ממנה; ואילו השפע שמגיע מהשכינה מחלחל מכוכבי השמיים אל הכלה בטקס ומשמש לפריון העתידי.

סמל נוסף שמקובל היה לעטר בו את האבן הוא צורה דמוית פרח. מחד גיסא, פרחים במיסטיקה ובתורות הסוד ביהדות מסמלים פריחה, לבלוב ושגשוג, ורומזים לטוהר ולבתוליות של האישה או הכלה. הפרחים לבדם סימלו תמימות ובתולין, ואילו בשילוב של יין אדום סימלו הפרחים את ביתוק הבתולין ואובדן התמימות. מאידך גיסא, איננו מכירים תיאורים או ייצוגים רבים של אבני חופה שבמרכזן פרחים, למעט אחת או שתיים. אבל בכתבי יד אסטרונומיים מאיטליה, שהייתה קרובה תרבותית וגיאוגרפית לדרום גרמניה, נתגלה כי צורה דמוית פרח ייצגה לא פעם שמש וכוכבים. גם על גבי חיתול הוימפל, שהיה עוטף את הרך הנולד בברית המילה ולאחר מכן נגזר לרצועות ומעוטר ברקמת עיטורים שונים ומוקדש לבית הכנסת, נרקמו כוכבים שמסמלים מזל באותה צורה דמוית הפרח מעל זוגות תחת החופה.

הצורה השלישית והמוכרת ביותר היא ההקסגרמה, הכוכב המשושה, שמזוהה היום בכינוי 'מגן דוד'.  בכתבים מאגיים ובקמיעות, ההקסגרמה הייתה סמל של הגנה מפני איומים על־טבעיים. זאת ועוד, בכתבים אלכימיים איטלקיים וגרמנים הייתה ההקסגרמה סמל חשוב לאיזון ולאיחוד בין יסוד נקבי לזכרי בכל פעולה אלכימית. ייתכן גם כי הדמיון בין צורת ההקסגרמה לצורת הכוכב אפשרה בתפיסתם את החדירה של האחרונה לאבני החופה, ועל כן את חיזוק ההשגחה האלוהית והמזל הטוב.

לצד פעולת הזריקה של הכוס על האבן, יצרו הסמלים המיסטיים גם טקס מאגי במעמד החופה. אבני החופה שייכות לתחום המאגיה הסימפתטית, שמשמעה האמונה כי בכוחו של חפץ להביא לשינוי במציאות. מאגיה סימפתטית פועלת באמצעות ייצוג חזותי של התחום שעליו רוצים להשפיע, למשל – כוכב אלוהי שמגן על בני הזוג. הפעלת האבן יוצרת הגנה מתמשכת על בני הזוג החל מרגע הטקס.  זריקת הכוס קושרת קשר סימביוטי בין החפץ ובין מי שנעזר בו, ומפעיל את יכולותיו.

קיומם של טקסים מאגיים אלו בקרב יהודי אשכנז לא התקבל בעין יפה אצל רבנים רבים. פולמוס ארוך שנים התנהל בקרב הרבנים בנוגע למנהגי ניפוץ הכוסות בטקס החופה והשימוש באבני חופה. רבי אליעזר בן נתן ממיינץ תהה על אודות המנהג בחיבורו 'אבן העזר' וראה בו 'בזבוז' של משקה וחפצים. הוא ייצג ככל הנראה קולות שטענו שמנחה לשדים או כל פעולה שמכירה בקיומם מחזקות רעיונות זרים שאין להם מקום בעבודת האל ביהדות, בבחינת עבודה זרה – זאת גם אם מדובר במנהגים שרואים בשדים כוח שלילי שיש להילחם בו. רבי מנחם בן בנימין רקנאטי האיטלקי בן המאה הארבע עשרה הכיר את הסבר הרחקת השדים, והרב ישעיהו הלוי הורוביץ יליד פראג מצטט את הסברו בספרו 'שני לוחות הברית' במאה השבע עשרה, אך למעט אזכורים אלו ההסבר המאגי ממעט להופיע בספרות הרבנית, גם בחיבורים שמתעדים את ניפוץ הכוס על הקיר כמו כתבי המהרי"ל או מחזור ויטרי.

ההתנגדות למנהג התחזקה מאוד בתקופת ההשכלה. רוחות ההשכלה העלימו לאיטן אמונות עממיות ומנהגים שקשורים לעולם השדים והרוחות.  במקום להילחם במנהג שקנה אחיזה איתנה בחיי הקהילות, נראה שהרבנים ניסו למסגרו מחדש: דריסת הכוס בעזרת הרגל כזכר לחורבן ירושלים המקובלת בימינו היא מסגור מודרני של המנהג. ליל הבדולח, שבו נהרסו בתי כנסת ונפגעו אבני חופה רבות, הוא נקודת ציון חשובה נוספת. בבתי הכנסת ששרדו, משמשות אבני החופה בקירות עדות אילמת לתקופה שהייתה ונעלמה ולקהילות שנשאו עיניהן אל הכוכבים וביקשו הגנה, פריון, ברכה, ובעיקר – מזל טוב.

טל גרמיזה היא דוקטורנטית בתכנית ללימודי פרשנות ותרבות בבר אילן, החוקרת גלגולי סמלים באמנות מאגית יהודית, בדגש על נחשים, כוכבים והקסגרמות, בהקשר נקבי-נשי.
אבני חופה הן מדיום טקסי שחקרה במסגרת התואר השני בתכנית הבינתחומית באוניברסיטת תל אביב, ועיקרי מחקרה פורסמו במאמר Written in the Stars – HuppahSteine in Synagogues in Southern Germany בכתב העת Images – A Journal of Jewish Art and Visual Culture. 
בנוסף, היא יוצרת בתחומי המחול והכתיבה בהשראת נושאי מחקרה, ומרצה על נושאים אלו. עוד על עבודתה ניתן לקרוא באתר שלה.