בשנת 1951, כשמדינת ישראל הצעירה ציינה שלוש שנים בלבד להקמתה, החל מבצע הנדסי של קק"ל שכלל את ייבושם של אגם החולה ושל הביצות סביבו. מטרת פעולת הייבוש הייתה להוסיף שטחי חקלאות ליישובי הגליל העליון ולהגביל את כמות המים המתאדה ממי הירדן, תוך ניצול אדמת קרקעית הביצה בתור זבל אורגני. פעולת הייבוש ארכה כשש שנים, והאחראי לה היה מדור מיוחד באגף המים שבמשרד החקלאות. הפרויקט יצא לדרך במימון המדינה, קק"ל וקרן היסוד.

ייבוש האגם נתפס כערך סמלי וכניצחון של ישראל הן על הטבע והן אל מול הסורים בסכסוך על מקורות המים. הסורים מצידם הפגיזו את הצד הישראלי לכל אורך פעולת הייבוש, הפגזות שגבו את חייהם של קרוב לארבעים ישראלים והותירו כמאה פצועים.

בעקבות ייבוש האגם איבדנו לצערנו כמה מיני חיות וצמחים שאינם נראים עוד בישראל, כמו עיטם לבן הזנב, הנחשון האפריקאי ודג הקרפיון לבנון החולה – מינים שנכחדו או שלא נראו מאז בארץ. אך כמה צלמים שמקורם בארצות דוברות גרמנית הצליחו להותיר לנו צילומים מרתקים בדיוק מאותן השנים של ייבוש האגם והפיכתו לשטח חקלאי.

פטר מירום (1919–2022) נולד בשלזיה תחתית, עלה לארץ ישראל כשהיה בן 14, ובשנת 1938 התייחשב בקיבוץ חולתה. את מצלמתו הראשונה הוא רכש בגיל 34, ואז החל לצלם. כיוון שבאותה עת עבד בתור דייג, הוא צילם בעיקר את אגם החולה ותיעד את ייבושו. הוא שכלל את יכולות הצילום שלו בלימוד עצמי, ולאחר כמה שנים גם בהשתלמויות בצרפת. עוד בשנת 1956 ראה אור ספר הילדים "הרפתקאה באגם: מעשה שהיה בים-חולה". בספר זה ליוו תצלומיו המרהיבים של מירום טקסט משובב נפש של ס' יזהר (בשם העט ה' רזי). הטבע מתאר את הרפתקאותיהם של חמישה ילדים וכלבה במימיו של אגם החולה. התצלומים בשחור–לבן מאפשרים לנו התבוננות בטבע המתפרץ: אנפות, חופמיים, שפמנונים, אמנונים, שפריריות, חזירי בר ושקנאים. לשקנאים יקדיש מירום בשנת 1959 ספר נוסף, "פלי השקנאי" שמו, ובו טקסט מאת בינה אופק. התמונות שצילם מירום באגם אוגדו גם בספר הצילומים "שירת האגם הגווע", שראה אור בשנת 1960, עם סיום ייבוש האגם. בפתיחת ספר התצלומים כותב מירום: "דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו – האגם. עשרים שנה נהגתי להפליג במימיו התורי אחר הדגה. לילות החושך, ימי השמש הלוהטת וגלי סערה הם אשר קשרו ביננו. אין אני מנסה להציג כאן סיפור מושלם אלא גומות-חן של האגם, כפי שנראו בעיני אחד מאוהביו. ממלא אני בחיבה חובת ידידות ומקדיש ספר זה לשירתו, בתקווה שתדבר גם אל ליבכם."

מלבד מירום היו עוד שלושה צלמים שיצאו לתעד את ייבוש האגם: ורנר בראון, אריה וולק ואדי הירשביין. השלושה פנו לתעד את חיי הטבע באגם ובביצות החולה, ומפרויקט שהיה אמור להימשך חודשיים הם שהו לצד האגם כשנה.

ורנר בראון (1919–2018) נולד בנירנברג, גרמניה. כבר בילדותו החל לצלם. עם עליית הנאצים לשלטון הוא היה לציוני, ובחוות ההכשרה בדנמרק – שבה שהה בשנים 1937–1938 – הכיר את הצלמת מריל שמיר. ממנה למד בראון לצלם באופן מקצועי. לאחר כיבוש דנמרק בידי הנאצים הוא נמלט לשוודיה, ולאחר עלייתו לארץ ישראל בשנת 1946 החל לפעול כצלם עיתונות עצמאי. משנת 1956 הוא היה הצלם הרשמי של לשכת העיתונות הממשלתית, ובמסגרת תפקידו אף תיעד את משפט אייכמן.

במסגרת תיעוד אגם החולה כתב בראון יומן אישי, יומן שהיה אמור לשמש בתור תסריט לסרט על פי הצילומים שלו ושל חבריו.

אריה וולק (1912–2010) נולד בצ'כיה, ובשנת 1939 הגיע לארץ ישראל בספינת מעפילים. לארץ הוא הגיע חמוש במצלמה שלו ונעשה צלם עיתונות. הוא התמקד בצילומי ארכאולוגיה, ולאחר שנפצע בתאונת עבודה – עבר לתחום הציור, בעיקר של טבע דומם ושל הרי ירושלים.

אדי הירשביין (1919–2006) הוא השלישי בחבורה. הוא נולד ביוגוסלביה, ושם היה לפרטיזן במלחמת העולם השנייה. לאחר עלייתו ארצה היה לאחד הצלמים הדוקומנטריים המשמעותיים בשנותיה הראשונות של המדינה החדשה.

לצערם של השלושה, אף על פי שחשבו שהחומר שצילמו יוכל להימכר בכסף רב, תקוותם התנפצה אל סלע המציאות. חומרי הגלם נערכו ושודרו כסרט רק כשלושים שנה לאחר שצולמו. עם זאת, ניתן לומר על הסרט שזהו סרט הטבע הראשון שצולם בארץ בצבע, ובאמצעותו ניתן להיחשף לסוגים שונים של בעלי חיים ושל צמחים שחלקם אינם קיימים עוד או שנכחדו מהאזור.

עם השנים הובהר "כיבוש הטבע" כתפיסה מוטעית, מאחר שעם הטבע יש לחיות בהרמוניה, לכבד אותו, לתת לו מקום ולהתבונן בו בהשתאות. הודות לצלמים דוברי הגרמנית האלה, נותר לנו גם זיכרון מימים אחרים של אגמון החולה, זיכרון המשמש לנו גם כאות אזהרה על נחיצות הטבע ועל הזהירות הרבה שבה עלינו לנהוג בו בבואנו לנצלו לתועלת האדם ולטובת הקִדמה הבלתי נמנעת.