החל מימי הביניים, כשהאימפריה הרומית הקדושה חלשה על רוב שטחי גרמניה, נדרשו יהודים לקבל אישור לחיות ולהתפרנס בשטחי האימפריה. כדי לזכות בהיתר זה נאלצו קהילות ויחידים לשלם מיסים ולעמוד במכסות ובהגבלות ייחודיות. מי שעמדו בתנאים והריבון נעתר לבקשתם, זכו למעמד של "יהודים מוגנים" (Schutzjuden), שנוכחותם בשטח נסבלה. ליהודים מעטים הוענק מעמד זה, בין השאר משום שהיו נחוצים לשלטון המקומי. אלו מילאו לרוב תפקידים במסגרת המערכת הבירוקרטית, בתחום הכלכלה והמסחר, או שסיפקו שירותים שלא נמצאה להם מקבילה נוצרית. זכויותיהם וחובותיהם של היהודים המוגנים פורטו במסמכים שכונו "כתב(י) הגנה" ((Schutzbrief. הטילו עליהם מגבלות כלכליות ומוניציפליות שביקשו לצמצם התיישבות קבע או יצירת תחרות עם שכניהם הנוצרים.

במשך מאות בשנים היו יהודי גרמניה נתונים תכופות לשינויים בזכויותיהם ובמדיניות הנוגעת להם, שנקבעה באופן פרטני לפי השליט באותה העת. כל דור וכל קהילה, לא משנה היכן, היו צריכים לשאת ולתת על מעמדם. למעשה, עד לעת המודרנית יכלו קהילות שהתקיימו במשך מאות בשנים במקום מסוים, להיות מגורשות בהינף יד, ואישורי השהייה היה יכול להתחדש ולהשתנות ללא כל סיבה הנראית לעין ואף בלי התראה מוקדמת.

בארכיון המכון בירושלים נמצאת דוגמה למכתב מעין זה. זהו כתב הגנה שניתן בשנת 1802 למוזס לב (Moses Löw) מבוכסויילר (Buchsweiler) שבאלזס־לורן, להתיישב בכפר קיפנהיים (Kippenheim) במחוז אורטנאו (Ortenau) החקלאי שבדרום באדן. המסמך חושף בפנינו את ההיסטוריה של קהילה יהודית מקומית, ומספק עדויות למגמות רחבות יותר של שינוי בתפיסה ובמעמד של יהודי גרמניה. ההתיישבות היהודית בקיפנהיים החלה במחצית המאה ה־17. לצד כפר זה התקיימו מספר קהילות יהודיות קטנות בכפרים השכנים, והן ניהלו קשרים הדדיים וחלקו מבני דת, הנהגה ושירותים. על יהודי אורטנאו נאסר להיות חקלאים, בעלי רכוש או מלאכה, והם עסקו בעיקר במסחר זעיר, בסחר בקר, בסחר תבלינים ומעט בתעשייה. בראשית המאה ה־19 היה שיעור האוכלוסייה היהודית בקיפנהיים 63 נפשות, ורובם התגוררו ב"סמטת היהודים" שבלב הכפר. מדובר במשפחות ספורות, אלא שהיו בהן גם כמה שהתגוררו במקום עשרות ואף מאות בשנים. ייתכן שמשום כך זכו למעמד של יהודים מוגנים.

בדרך האופיינית לכתבי ההגנה, מדובר בתעודה רשמית על קלף, המפרטת בשפה חוקית את מעמדם של לב ושל בני משפחתו: מותר להם לשבת בקיפנהיים, אך לא להיות בעלי בית או חלקה. ניתן ללב היתר לסחור "בגבולות האימפריה הרומית", ניסוח חריג בהתייחס לתקופה המודרנית שבה הוענק הכתב, הנוגע עדיין לשטחי האימפריה הרומית הקדושה. על לב להיות נאמן לשליט ולחוקים, להיות הוגן בעיסוקיו במסחר ולשלם את מיסיו לשלטון. בתמורה יסייעו לו הרשויות משל היה "אזרח רגיל". כתב ההגנה כולל סעיף ספציפי על ייבוא בהמות לסחר בבקר. ייתכן שהיה זה משלח ידו של לב, או שהיה זה סעיף סטנדרטי שנכלל בהסכמים עם יהודים תושבי האזור, שהרבו כאמור לעסוק בתחום. לאורך כל הטקסט שבה וחוזרת האזהרה כי המעמד מותנה בקיום כל הסעיפים, אך גם ניתן לשלילה בהתאם לרצון השליט, מכל סיבה שהיא.

יש בַּמסמך סעיף אחד, סעיף מספר 15, שהוא יוצא דופן. הסעיף מתיר ללב ולמשפחתו "לערוך טקסים לפי מסורתם של היהודים […] בשפתם או בשפה אחרת. [ובנוסף] עליו [לב] ללמד את ילדיו קרוא וכתוב בגרמנית, חשבון, תפירה, רקמה [וכולי]." חופש הדת כשלעצמו הוא פריווילגיה מרחיקת לכת, אך המסמך מציין גם את רכיב השפה: ליהודים ניתן להתפלל בשפתם. הכוונה כאן היא ככל הנראה לעברית הליטורגית, אך גם בכל "שפה אחרת", מה שמתייחס ככל הנראה לניבים גרמניים־יהודיים מקומיים, ששילבו את הדיאלקטים הגרמנים הדרומיים (באדית, שוואבית) עם מילים מן העברית ומן היידיש, או ליידיש מערבית, ניב השונה מן היידיש המזרחית של מזרח אירופה, וכיום נחשב ניב שנכחד מן העולם.

מנגד, אותו סעיף בדיוק מחייב את בני משפחת לב ללמוד קריאה וכתיבה בגרמנית סטנדרטית. זוהי דרישה מעניינת, משום שבאותה העת לא ידע רוב האוכלוסייה הגרמנית הכפרית קרוא וכתוב בשפתו היחידה, אך לפי המסמך הייתה זו חובתם של היהודים המוגנים. ניתן לייחס דרישה זו לניצני האמנציפציה בעולם הדובר גרמנית, שנבעה מרצונם של מנהיגים והוגים "לשפר" את דרכם של היהודים, בתקווה שישתלבו כאזרחים מועילים בחברה הנוצרית ה"נאורה". ידיעת הגרמנית התקנית נתפסה כתנאי המאפשר ליהודים להיכנס לעולם בני התרבות של החברה הגרמנית, צעד נוסף בדרך להתערות בכלל ולהתנערות מאורח חיים שנחשב בעיני גרמנים רבים זר ומתבדל.

למרות זאת, יעברו עוד עשרות שנים עד שיזכו כל יהודי דוכסות באדן לשוויון זכויות מלא, שוויון שעוּגן בחקיקה רק ב־1862. לאחר השוואת זכויותיהם עברו יהודים נוספים לקיפנהיים, ומספרם הגיע ב־1871, שנת ייסודה של גרמניה המודרנית, ל־323 נפשות, כ־15 אחוזים מן האוכלוסייה הכללית. בקיפנהיים הוקמו לאורך השנים שלושה בתי כנסת, וב־1835 נוסד בַּמקום בית ספר יהודי. העיירה, עם הכפרים הסמוכים לה, שימשה כמרכז החיים היהודיים בפריפריה הכפרית. יהודי קהילות אלו התקיימו רחוק מן הסלונים, מן האוניברסיטאות ומן האפשרויות המרובות יותר של מקביליהם העירוניים. למרות זאת הם יצרו קהילה ותרבות חיה וססגונית, עד שזו נגדעה במאה ה־20.

בנימה אישית, פחות מארבעה קילומטרים מקיפנהיים נמצא הכפר אלטדורף (Altdorf), שם נולד ב־1932 סבא שלי, מיכאל ערן (שטראוס) ז"ל. כשראיתי את כתב ההגנה של מוזס לב בארכיון המכון, נמתח לפניי איזה חוט מקשר בין שם ובין פֹּה, ופתאום נראתה לי אותה היסטוריה יהודית חקוקה בקלף לא רחוקה כל כך.

לקריאה נוספת:

Kippenheim (Ortenaukreis), Alemania Judaica

 https://www.alemannia-judaica.de/kippenheim_synagoge.htm. – מכיל העתק של טקסט כתב ההגנה המלא.

Uwe Schellinger, Einladung zu einem Rundgang: Jüdisches Kippenheim (Haigerloch: Klaus Schubert, 1999).

Bernhard Uttenweiler et al. Schicksal und Geschichte der jüdischen Gemeinden: Ettenheim, Altdorf, Kippenheim, Schmieheim, Rust, Orschweier; ein Gedenkbuch (Ettenheim: Historischer Verein fuer Mittelbaden e.v. – Mitgleidergruppe Ettenheim, 1988).