יהודה עמיחי נולד במאי 1924 בעיר וירצבורג שבגרמניה, למשפחה יהודית אורתודוקסית, בשם לודוויג יהודה פפויפר (Ludwig Yehuda Pfeuffer). הוא למד בבית הספר היהודי שבעיר ושלט מילדות בעברית ובגרמנית. כשהיה בן 11 עלתה משפחתו לארץ ישראל – תחילה לפתח תקווה ומשם לירושלים, העיר שנותרה נוכחת ביצירתו לכל אורך חייו.

מייד עם סיום לימודיו בתיכון התגייס עמיחי לצבא הבריטי, שם שירת במהלך מלחמת העולם השנייה. מספר שנים לאחר מכן התגייס לפלמ"ח ונלחם בחטיבת הנגב במלחמת העצמאות. באחד מקרבות המלחמה נהרג חברו ומפקדו חיים (דיקי) לקסברגר, אירוע שהוביל לשירו "גשם בשדה הקרב" ולתחילת דרכו בכתיבת שירי המלחמה המוּכרים והנוגעים כל כך.

המוות שמביאה עימה המלחמה, אותו הרס העצמי מעשה ידי אדם, נהיה לנושא מרכזי בשירתו. המוות נוכח כמעט בכל מקום ביצירתו של עמיחי, שהשתמש בכתיבה כמו בכלי תרפויטי. בניגוד למשוררים אחרים בתקופתו בחר עמיחי להתמקד בשכול ובכאב הפרטי במקום להפוך את המוות להרואי. שירתו היא שירת הלום קרב, והיא עוסקת בכאב האובדן ובחרדה מהמוות הממשמש ובא, כתיבה החופרת בטראומה שתלווה את הכותב לכל ימי חייו. שיריו הם שירי קינה לאומיים ופרטיים כאחד, והם משחזרים את האימה הקיימת במלחמה, האימה המיתרגמת למעין תפילה יהודית מודרנית המבקשת, "אני רוצה למות על מיטתי".

לימים היה עמיחי למשורר הישראלי המתורגם והידוע ביותר בעולם. ספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, כנסים לכבודו נערכו בייל ובאוקספורד, היכן שמוחזק גם ארכיונו הספרותי, והוא היה מועמד פעמים מספר לפרס נובל. עמיחי זכה בפרס ישראל, ובמלאת שנה למותו, בשנת 2001, הוציא דואר ישראל בול לזכרו. אותו משורר יהודי־גרמני נהיה לדמות מוערכת ברמה לאומית ובין־לאומית כאחד, משורר שחולל תמורה מהפכנית בשירה העברית. הוא יוצר פופולרי ומפורסם, עדין ורגיש, המבטא את הכאב הישראלי לצד הכאב האוניברסלי הקיים בכל מקום בעולם.

גרמניה נותרה נוכחת ביצירתו. באחד מספריו הפרוזה היחידים שלו, "לא מעכשיו לא מכאן", כתב עמיחי על לוחם ממלחמת העצמאות השב לעיירה שבה התגורר בגרמניה במטרה לנקום על מותה של רות, הילדה שאהב ונספתה בשואה. זהו מעין רומן אוטוביוגרפי המתאר את התמודדותו שלו עצמו עם וירצבורג ועם נופי ילדותו שרדפו אותו לאורך כל אותן שנים. אותה רות היא רות פאני הנובר, חברה קרובה ושכנה של עמיחי. משפחתה נותרה בווירצבורג, ובנות דודתה עלו ארצה בשנת 1938 ואף התגוררו אצל משפחת פפויפר (עמיחי). רות יצאה במשלחת הצלה לילדים מגרמניה להולנד, ואילו אביה ודודתה נמלטו לאנגליה ולארצות הברית בתקווה שיוכלו להתאחד לאחר המלחמה. אך במאי 1940 נכבשה הולנד, ורות נשלחה לסוביבור, שם נספתה. זכרה של רות הקטנה ליווה את עמיחי לאורך כל חייו ובכל כתיבתו, ברומנים שלו ובשיריו השונים. אולי הידוע מכולם נמצא דווקא בספרו האחרון "פתוח סגור פתוח":

רוּת רוּת רוּת שֶׁהִקְדַּמְתְּ לְפָנַי לָמוּת,
עַכְשָׁו שְׁנֵי הָעֲנָקִים,
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ יִשְׁמְרוּ עַל מוֹתֵךְ
בִּמְקוֹם שְׁנֵי הָעֲנָקִים,
יִבְרָכֵךְ וְיִשְׁמְרֵךְ
שֶׁנִּכְשְׁלוּ וְלֹא שָׁמְרוּ עַל חַיַּיִךְ.

עמיחי חזר לראשונה לווירצבורג בשנות השישים, ואף זכה בשנת 1981 בפרס התרבות של העיר. לימים ייקרא אחד מרחובותיה של העיר על שמו, העיר שמתגאה בו לא רק על היותו יליד העיר – אלא בעיקר על עצם היותו משורר מוערך. השנה, בציון מאה שנים להולדתו, אירחה העיר חגיגה גדולה, לרבות תערוכות, מופעים וסיורים שונים בעקבות יצירתו.

סודו של עמיחי בהיותו משורר ישראלי ובין־לאומי כאחד טמון אולי בשילוב שבין ערכים אוניברסליים ובין כתבים יהודיים. שירתו משובצת ציטוטים ואלוזיות להיסטוריה היהודית, למקרא ולכתבי הקודש. בו בזמן היא מתארת ועוסקת בנושאים הרלוונטיים לכל מקום ולכל זמן. זהו קו מנחה בכל יצירתו: בזכות ההתמקדות באינטימיות ובחיים האישיים, הוא הצליח לייצר שירה אוניברסלית המיתרגמת היטב לשפות זרות ובה בעת פוגעת הישר בלב הישראלי החולק את השכול ואת הכאב הפרטיים. השפה הפשוטה והנימה הכנה שאפיינה את כתיבתו מאפשרת העברה של שירתו משפה אחת לאחרת ביתר קלות. ובכל זאת, כאן זה כואב יותר. שיריו של עמיחי נקראים בכל יום זיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, וקשה לנתק את יצירתו מהכאב הקולקטיבי שלנו כעם. העיתונאי דורון רוזנבלום אף הגדיל ואמר ביום לווייתו של עמיחי: "עמיחי חדר אל התת־מודע הקולקטיבי של הישראלים". אותו יוצר גדול הביא לשירה העברית סגנון חדש שהושפע מהשירה הבין־לאומית ובד בבד נותר מחובר תמיד ליהדות ולישראל. שירתו של עמיחי כמו מביטה מעבר לכאב, לאהבה ולנוסטלגיה, באופן החוצה גבולות שפה, מרחב וזמן.

לקריאה נוספת:
רות הנובר, יד ושם https://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/communities/wurzburg/legacies.asp