היסטוריה
טבע, שירים, ומלחמה באנטישמיות: תנועת הנוער הגרמנית־יהודית בלאו־וייס על סף מלחמת העולם הראשונה
ראשית המאה ה־20 הייתה תקופה רוויית תזוזות ושינויים רדיקליים באירופה. בתוך עולם כאוטי זה, אשר ערער את המסגרות החברתיות הקודמות וקידש אינדיווידואליזם וקונפורמיות, החלה להתפתח בליבו של המעמד הבורגני בגרמניה תנועת נגד. צעירים שחיו את חילופי הדורות וסלדו מהניכור והתיעוש שצבע את עולמם קראו לחזרה לחיק הטבע, לטיול ולחיבור רומנטי לאדמה ולמה שתפסו כמהות אתנית־לאומית גרמנית קדומה. ביוזמת סטודנטים התארגנו קבוצות מקומיות אלו וייסדו בשנת 1896 את אחת מתנועות הנוער הראשונות בעולם, הוונדרפוגל (Wandervogel – "ציפור נודדת") ששימשה מודל והשראה לתנועות נוער נוספות בנות התקופה
הנוער היהודי עמד בשעה זו בצומת דרכים ייחודי. הוא חלק את רוח המרדנות עם מקביליו ה"גרמנים", אך מצא עצמו לעיתים דחוי ומודר. נוסף על כך הושפע נוער זה גם מהתמורות הרעיוניות והתרבותיות בחברה היהודית, חברה שצביונה המשתנה עורר שאלות בדבר משמעותה של הזהות היהודית בעידן החילון, הלאומיות והלאומיות היהודית־ציונית. הציונות ייחדה לנוער משמעות גדולה ומהות ייחודית, שכן דור זה – בן לאירופה המודרנית, שהתרחק מאורח החיים היהודי המסורתי – יועד להיות זה שיהפוך מילים למעשים, הדור שיגשים את ההתחדשות ואת הריבונות היהודית עוד בימיו. במובן זה התאים מבנה תנועת הנוער למטרותיה ולצרכיה של התנועה הציונית, ונערים ונערות יהודים – ציוניים ולא־ציונים – החלו להתאגד במסגרות ייחודיות, שאפשרו להם לשתף ולדון בזהותם, אך גם לעשות את מה שרוב האנשים והנשים בגילם רוצים לעשות: להיפגש, להיות יחד וליהנות.
בוועידה השנתית של הסתדרות ציוני גרמניה שנערכה בפוזן (פוזנן) ב־1912, נוסדה בידי המדריכים הצעירים יוסף מרכוס ומשה קלוורי תנועת הנוער היהודית הראשונה בגרמניה – ה"בלאו־וייס" (כחול־לבן) "ברית הנוער לשוטטות יהודית". סניפיה הראשונים של התנועה קמו בברסלאו (ורוצלב) ובברלין, ועד מהרה נוסדו סניפים נוספים. בשנת 1914 כבר כללה בלאו־וייס שמונה סניפים, ובהם 600–700 חניכים. בהשראת הואנדרפוגל שאפה בלאו־וייס "להוביל את הדור צעיר אל הטבע… [מטרתה] הבראה רוחנית ומוסרית וביסוסה של השקפת חיים טבעית ואידיאליסטית". נוסף על כך חרטה התנועה על דגלה להתחבר ולטפח זהות יהודית גאה, השואבת כוח והתחדשות מהחיבור של הנוער היהודי לגוף ולטבע: "במסע יזדהו כיהודים, ישירו שירים יהודים ויגיבו על עלבונות אנטישמיים. המדריך יקנה להם תודעה יהודית טבעית באמצעות סיפורים מן ההיסטוריה היהודית וארץ ישראל החדשה". (מתוך הנחיות התנועה שניסח הפעיל פליקס רוזנבליט בשנת 1913, עמ' 62. מתוך: חנה ויינר, נוער תוסס בעדה שאננה: תנועות הנוער החלוציות ו"החלוץ" בגרמניה, כרך א'. תל אביב 1996)
אף על פי שרובם המוחלט של המדריכות והמדריכים בבלאו־וייס היו ציונים נלהבים, הקפידה התנועה להימנע ממסרים ומשיוך פוליטי לפלגים רעיוניים כאלו או אחרים; ואולם הסאבטקסט הציוני היה שזור בפרקטיקה התנועתית, שכן לתפיסת המייסדים, הנוער שיזכה לחינוך חדש ו"נכון" – תוך כדי פיתוח חשיבה ביקורתית על דרכיה הישנות של החברה היהודית – ימצא מקום ואופן הגשמה בציונות.
שאלת ההגדרה העצמית והשיוך הלאומי של חברי בלאו־וייס העסיקה רבים בתוך התנועה ומחוצה לה, בייחוד לצד התבטאויות אנטישמיות והשיח הציבורי הער בנושא טרום מלחמת העולם הראשונה. הוואנדרפוגל, שקיבלה בראשיתה לשורותיה נוער יהודי, שינתה זאת בשורת החלטות שנתקבלו בשנים 1913–1914. הצידוק לשינוי זה היה טמון בהתחזקות הקו הלאומי־פולקיסטי בקרב התנועה, ששם דגש על חשיבות החיבור בין הנוער הגרמני ובין אדמתה של גרמניה, המולדת (Heimat), שממנו נובעים כביכול רוחה וכוחה של האומה. השקפה זו ראתה את היהודים כעם תלוש וזר למקום, ומתוך כך – למהות הגרמנית ולמטרות התנועה. למרות ניסיונות חברי בלאו־וייס להדגיש כי זהותם היהודית אינה מכשול שיש להתגבר עליו בניסיון להשתייך למדינה הגרמנית, וכי ברצונם להיות אזרחים שותפים ופעילים בקהילותיהם, קבעה ועידת התנועה מ־1914 שהוונדרפוגל לא תתערב בסירוב לקבל חברים יהודים: "ולו בשל תכונות גזע בולטות במיוחד, שאינן עולות בקנה אחד עם הדפוסים המהותיים […] הנובעים ממעמקי ההוויה הגרמנית והמושרשים בעבר הגרמני".
הנטייה הציונית של רבים מחברי בלאו־וייס לא התגבשה בשלב זה לכדי הצהרה רשמית או יצירת אפיק הגשמה חלוצי בדמות עלייה, אולם כלפי חוץ עוררה חיבה לרגש לאומי זה לאדמה "שונה" חשדנות וסלידה כלפי התנועעה בקרב תנועות הנוער המשוטטות בגרמניה. כך למשל מתאר בביטאון התנועה פאול באומרט, ממנהיגי הוונדרפוגל, רשמים ממפגש קצר שהתרחש בין קבוצתו לקבוצה מן הבלאו־וייס במהלך טיול:
"כך פגשנו אתכם… כפופים ושפופים, נאנקים… כאילו מתכוננים… [החניכים] להגירה… דבר אחד שכחתם ליטול אתכם: את השמחה… למה לכם לשוטט בחורשותינו הקדושות […] חולפים אתם כזרים ליד שפע היופי […] כשאות קין של חוסר המולדת על מצחכם… כאילו מתעלמים מאיתנו". (מתוך: נעורים בתנועה: מקורות לתולדות תנועות הנוער היהודיות בגרמניה 1909–1933, עריכה ותרגום: יהויקים דורון. ירושלים 1996, עמ' 60.)
אנשי בלאו־וייס לא נותרו חייבים והשיבו פומבית. בתגובה שכתב המדריך הברלינאי קרל גלזר, הוא פקפק באמיתיותו של האירוע. לדבריו, הדיבורים על היהודים כעם וכגזע נודד – "ללא רגש וללא דמיון" – הם אך אותה גברת אנטישמית ותיקה בשינוי אדרת. גלזר טוען שמניעיהם של באומרט ושל הוונדרפוגל אינם טהורים, וכי ברכת ה"שלום" של הבלאו־וייס לא תיאמר לאלו השונאים אותה ואת חניכיה.
חלופת הדברים הזאת היא אך דוגמה אחת מני רבות של מצב שבו הועמדו תנועות הנוער היהודיות והציונות שוב ושוב תחת מתיחת ביקורת, בחינה ובדיקה של אופיין ונטיותיהן, מבחנים שבהם נדרשה לעמוד הבלאו־וייס עוד מראשיתה. המתח בין רצונם של חניכי התנועה לחוות את תחושת השייכות הקשורה לאדמת מולדת מחד גיסא, והיחס המנוכר והגזעני שבו נתקלו מאידך גיסא, הפך להיות הרקע – שנתיים לאחר ייסודה בברסלאו – למצב שבו ניצבו חניכי התנועה, כמו שאר בני אירופה, בפני אתגר היסטורי בהיקף גדול יותר ממה שהכירו עד אותה העת, כלומר מלחמה כוללת, מלחמת עולם. המשוטטים היהודים – שנשאו את זהותם בגאון, שנודו משורות הוואנדרפוגל ומדומותיה ושנחשדו תכופות כזרים ונודדים שנאמנותם מוטלת בספק – גויסו לשורות הצבא הגרמני והצבא האוסטרו־הונגרי.
