מייד לאחר עליית הנאצים לשלטון, ב־30 בינואר 1933, הופנה הטרור של אנשי הס"ס והס"א כנגד מתנגדי השלטון. כעת הופנו מעשי האלימות לא רק לכיוונם של הקומוניסטים, הסוציאל־דמוקרטים ואנשי האיגודים המקצועיים, אלא גם כלפי היהודים. אלימות זו באה לידי ביטוי בפגיעה בבתי העסק של יהודים, בניפוץ חלונות ראווה, בכתיבת סיסמאות אנטי־יהודיות ובהתעללות בבעלי החנויות.

האספסוף הנאצי חש שכעת הגיעה שעתו לפעול כנגד היהודים וניסה לסגור בתי עסק יהודיים ולהשתלט עליהם, בין שהיוו תחרות עבור סוחרים אחרים ובין מהסיבה הפשוטה שהיו בבעלות של יהודים. פעולות אלו לא היו מאורגנות מטעם השלטון הנאצי, אלא היו תוצאה של יוזמות פרטיות שליוו אותן תחושות תסכול ונקם כלפי המתחרים על חלקם בנתח הכלכלי. פעולות אלו לא התקבלו בהתלהבות מצד המערכת הכלכלית הנאצית כיוון שזו חששה מהשפעה לרעה על יכולת המשטר החדש להתבסס ולייצב את אחיזתו בשלטון. בשל כך ביקשה ההנהגה הנאצית לייצר פעולה מתואמת שתוכל מחד גיסא לאפשר לנאצים שיכורי הניצחון להפגין את יחסם אל הסוחרים היהודים, ומאידך גיסא – לשלוט באופן שבו תושפע הכלכלה הגרמנית בראשית תקופת הרייך השלישי.

התגובה היהודית בעולם לעלייתו של היטלר לשלטון הייתה האמתלה המושלמת. עם עלייתו של היטלר לשלטון הכריזו יהודי פולין ויהודי ארצות הברית חרם על סחורות מגרמניה. בלונדון הוסיפה האגודה העולמית למלחמה באנטישמיות גם חרם על מסעדות גרמניות ועל בתי קולנוע שבהם הוצגו סרטים גרמניים. המחאה רשמה הצלחה מוגבלת בלבד, כיוון שאת מטרתה המוצהרת – שינוי המדיניות הנאצית כלפי היהודים – היא לא הצליחה להשיג. ועם זאת, החרם היהודי עדיין הדאיג אישים בכירים במנגנון הנאצי – בעיקר בתחום הכלכלי.

החרם האנטי־נאצי שימש כאמור עילה לחרם הנגדי מצד הנאצים, שנקבע לאחד באפריל 1933. החרם הופנה כלפי המוכרים היהודים וכלפי הרופאים ועורכי הדין היהודים העצמאים. פעולות החרם תוכננו באופן דומה בכל רחבי הרייך והגיעו אף לכפרים קטנים שבהם חיו לא יותר מיהודים אחדים. כך, באחד באפריל 1933 התייצבו לובשי מדים חומים בכניסה לחנויות, למרפאות ולמשרדי עורכי הדין היהודים. אלה נשאו שלטים אחידים שעליהם נכתבו סיסמאות מוכתבות מראש. מכוניות ומשאיות עברו ברחובות והפצירו בעוברים ושבים שלא לקנות אצל יהודים. בתי הכולבו היהודיים שימשו מטרה בולטת למתקפות ההמון המוסת. אות קלון בצבע אדום או צהוב הודבק על חזיתות בתי העסק, וחלקן כוסו בפוסטרים שעליהם נכתב: "סגור עד שהעולם היהודי יפסיק את מלחמתו בגרמניה המתעוררת". העובדים הלא־יהודים של בתי העסק נתבקשו לתבוע משכורת של חודשיים מראש ולערוך הפגנות כנגד מעסיקיהם היהודים מול מקומות העבודה.

בתחילה נועד החרם להימשך כמה ימים, אך בערבו של אחד באפריל הודיע גבלס, שר התעמולה של גרמניה הנאצית, כי החרם יוגבל ליום אחד ויתחדש בארבעה באפריל אם לא תיפסק "תעמולת הזוועה" מחוץ לגרמניה. גבלס אף איים כי לכשיתחדש החרם הוא עשוי להרוס את יהדות גרמניה. החרם של אחד באפריל היה הניסיון הראשון לשיתוף ההמונים, מכל שכבות האוכלוסייה, במדיניות האנטי־יהודית. משום כך הוא נחשב מקרה בוחן, הן ליכולת המשטר להשתמש בהמונים לצרכיו, והן למידת שיתוף הפעולה של האוכלוסייה בפעולות היזומות. החרם הוצג לאוכלוסייה הגרמנית כספונטני, אך למעשה הוא היה מאורגן כדבעי. אלא שלמרות איומיו של גבלס לא נעשה ניסיון נוסף לשחזר אותו. החרם לא הצליח להשיג את מטרתו. בתי עסק רבים היו סגורים באותו יום, הן מפני שהיה זה יום שבת – וחלק מהיהודים לא פתחו את עסקיהם ביום זה – והן משום שכמה מהיהודים הוזהרו מראש ובחרו שלא להתעמת עם המחרימים. גם מצד האוכלוסייה הגרמנית הלא־יהודית לא נרשמה השתתפות יוצאת דופן ביום החרם. חלק מהאנשים לא שמעו על החרם, חלקם היו אדישים לפעולה וחלקם הקדימו וערכו את קניותיהם מראש. נוסף על כך, קשה היה להחליט באופן ספונטני איזה עסק שייך ליהודים. האם גם יהודים למחצה היו צריכים להיות מוחרמים, או רק יהודים משני הצדדים? את היעדר הכלי להבחנה מיהו יהודי ומי לא מילאו הנאצים בשנת 1935 בחקיקת חוקי נירנברג.

שבוע לאחר יום החרם החלה החקיקה האנטי־יהודית. החוק הראשון היה 'החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי'. חוק זה הורה על הוצאה מיידית לגמלאות של עובדי מדינה שאינם ארים. מחוק זה אמורים היו להיפגע כ־5,000 יהודים. בפועל, לאחר התערבותו של הנשיא הינדנבורג, פוטרו כ־2,500 עובדי מדינה יהודים. הינדנבורג הצליח להגיע להסדר עם היטלר כי לוחמי חזית במלחמת העולם הראשונה, בני משפחות שכולות ועובדי מדינה ותיקים לא ייפגעו מחוק זה. זה היה החוק הראשון בסדרת חוקים שהשתלבו באווירת הטרור והאלימות שליוותה את החודשים הראשונים לעליית הנאצים לשלטון.