ממעיין חם נובעים מי תהום שהתחממו בעומק קרום כדור הארץ. לריכוז המינרלים שבהם מייחסים תרומה לבריאות האדם. משום כך התפתח סביב מחצית המאה ה-19 תחום תיירות חדש – של מרחצאות ושל מעיינות מרפא – ויצאו להם מוניטין של מרפאי מחלות ושל מסייעים בבעיות עיכול, במחלות עור ובמחלות עצבים.

אל בתי המרפא הללו התקבצו אוכלוסיות אמידות שיכלו ליהנות מטבילה במי התהום, משהייה באמבטיות בוץ, משתיית מים עשירים במינרלים וממנוחה. לצד זאת התפתחה באותה תקופה הגישה הרפואית שראתה בטיול איטי באוויר הצח צורת ריפוי אשר מאמינה בכוחה המרפא של ההליכה, כמו גם ביציאה לטבע ירוק – ליערות או לגנים מטופחים.

השהייה במרחצאות ובבתי המרפא הייתה מושתתת על בילוי חברתי ובידורי. אפיינו אותה סעודות משותפות שלעיתים כללו מנות ייחודיות, כמו ביצים נאות עם אפונים ירוקים וגבינת אמנטל, ערבי חברה ומסיבות. בתי המרפא אכלסו גם הצגות תיאטרון וחנויות של ספרים ושל חפצי אומנות. כמי שחרטו על דגלם בריאות היו המרחצאות מוקפים באפשרויות שונות למשחקי טניס, לרכיבה על אופניים, למשחקי גולף, לרכיבה על סוסים או למטווחי ירי. חלוקת הזמן הייתה קפדנית למדי, והאורחים היו עסוקים רוב היום בפעילויות שונות. הנסיעה למרחצאות סימלה אידיליה מסוימת, מקום שנמצא מחוץ לזמן ולמרחב של חיי היום-יום.

גם החברה היהודית הצטרפה למגמת האופנה החדשה, ובעלי היכולת הצטרפו כמעט מייד כאורחים במקומות מרפא כאלה. חוויית הקיץ נעשתה משמעותית עבור המעמד הבורגני היהודי המתפתח, והמרחצאות נעשו במידה רבה בעלי דימוי "יהודי", מעין מובלעת שבה התקיימו מנהגים תרבותיים ורגשיים ייחודיים, כמו צריכה, פולקלור ונוסטלגיה. הנופש היה לסמל סטטוס שבו ניתן להפגין התנהגות נאותה, בגדים ותכשיטים.

במריינבד (Marienbad) לדוגמה, היו כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19 אולם תפילה ומסעדה כשרה עבור האורחים היהודים, ובשל הביקורים התכופים של האוכלוסייה היהודית נבנה בקיץ 1993 בית כנסת חדש שהכיל את המבקרים. לקראת סוף המאה ה-19 נקרא בית הכנסת היכל (Tempel), והוא כלל נגינת עוגב ושירה של מקהלה מעורבת.

בתי המרחצאות לא היו אתרי תענוגות. התיאטרון נסגר כבר בשעה תשע בערב וחל איסור על בתי קזינו. המטרה הייתה שיקום הבריאות שקרסה תחת לחץ החיים החברתיים או הפוליטיים. אומנם הנופשים הקפידו להזכיר את מיחושיהם אל מול הרופאים, אך כלפי חוץ כולם טיילו, אכלו ופטפטו במיטב מחלצותיהם ובחיוכים רחבים, חיים את חיי הבורגנות תחת מעטה של מסכה שמחה. המרחצאות שימשו יעד מרגש והיו בעלי ערך מיוחד בעיני החברה, שהייתה בעיצומם של תהליכי שינוי. החברה היהודית חיפשה אחר מרחב אידיאלי ומוגן לכאורה, ולכן נהתה אחר בילוי מעין זה.

אך הדברים לא היו פסטורליים כל כך. ראשית, מבקרים רבים במרחצאות סבלו מתשישות, מחרדה ומחוסר שינה, תופעות שהיו שכיחות בערים הגדולות בשל קצב החיים המהיר והשינויים של העולם המודרני, שהובילו לאי-ודאות ולחוסר נחת. רבים מהסובלים ממחלות אלו היו אינטלקטואלים יהודים, ולכן הפכו עד מהרה בתי המרפא והמרחצאות למזוהים עם היהודים.

חלק מבתי המרפא ציינו במפורש את הימים שבהם היה המקום "נקי מיהודים". במקומות אחרים – שאליהם כן הורשו יהודים להיכנס – סבלו היהודים מהתנכלויות. לעיתים היה נדמה כי החופשה אפשרה לחלק מהמבקרים לשחרר מעצורים שבחיי היום-יום היו מהוגנים יותר.

נוסף על כך, ניתן לראות כי חלק מן ההתנכלויות על רקע אנטישמי היו מפאת קנאה, הן כלכלית והן חברתית. עד מלחמת העולם הראשונה, 11 אחוזים בלבד מאוכלוסיית גרמניה יכלו להרשות לעצמם חופשה שנתית, ולכן נחשבה חופשת הקיץ עניין יוקרתי במיוחד. כמו כן, בעיתונות שניסתה לשווק את אתרי הנופש הוזכרו לצד שמות האורחים גם תואריהם ומקצועותיהם. היהודים, שעסקו בעיקר במסחר ובשירותים, בלטו באופן חריג יחסית לחלקם באוכלוסייה. בני האליטות המסורתיות, שממילא חשו באותה תקופה כי מעמדם מתערער, הפנו את כעסם כלפי היהודים. החשש מהתפרקות הסדרים החברתיים של המחצית השנייה של המאה ה-19 מצא פורקן בשנאת היהודים.

דוגמה מעניינת לאופן שבו התמודדה החברה היהודית עם היחס כלפיה בבתי המרפא הייתה באמצעות "האגודה המרכזית של אזרחים יהודים בני הדת היהודית". אגודה זו הוקמה בשנת 1893, וערב מלחמת העולם הראשונה היו חברים בה כמעט 40 אלף חברים. האגודה פרסמה בכל שנה רשימה של אתרי נופש ושל בתי מלון אנטישמיים כדי להזהיר את היהודים מפני שהות במקומות שבהם אינם רצויים. רשימה זו הלכה והתארכה עד הגעתה לשיא לאחר עליית הנאצים לשלטון.

לקריאה נוספת:

מרים זדוף, לשנה הבאה במריינבד, ירושלים 2012.

Frank Bajohr, Unser Hotel ist judenfrei: Bäder-Antisemitismus im 19. und 20. Jahrhundert, Frankfurt am Main, 2003