בעת טיול ברחובות רומא, ברלין, אמסטרדם וערים רבות אחרות באירופה – ניתן להבחין בלוחות פליז קטנים המוטבעים במדרכה. אלו הן "אבני נגף" (Stolpersteine), המסמנות את בתיהם לשעבר של קורבנות המשטר הנאצי. פרויקט זה, שהפך עם השנים לאחת היוזמות החשובות ביותר להנצחת השואה במרחב העירוני, החל בשנת 1995 בעיר קלן שבגרמניה באופן בלתי חוקי. האומן הגרמני גונטר דמניג (Gunter Demnig) החליט למקם את האבנים במדרכות מול בתי הקורבנות לשעבר, במטרה להפוך את זיכרון השואה לחוויה יום־יומית, מוחשית ואינטימית. בשנת 1996 הציב דמניג את האבנים הראשונות בברלין, ובעקבות הצלחת הפרויקט אישרה העיר את המשך הצבת האבנים באופן חוקי. ערים נוספות בגרמניה ובאירופה אימצו את היוזמה, והפרויקט התרחב במהירות. כיום פועלים בברלין עובדי עירייה במשרה מלאה, ותפקידם לתמוך בפרויקט ולתחזק אותו.

אבני הנגף מבוססות על תפיסה אומנותית ייחודית המשלבת את הזיכרון האישי עם המרחב הציבורי. כל אבן עשויה לוח פליז בגודל 96×96×100 מ"מ. היא יצוקה בגוש בטון וממוקמת מול בית המגורים הידוע האחרון של האדם שהונצח. כל אבן נושאת כיתוב פשוט וסכמתי המציין את שמו של המונצח, את תאריך לידתו, את תאריך גירושו ואת תאריך מותו. לעיתים נוסף גם תיאור קצר של גורלו הסופי. מדובר ביצירה פשוטה למדי, אך דווקא משום כך מעבירה כל אבן מסר חזק וממוקד – זיכרון אישי וייחודי של קורבן יחיד, המחזיר את הטרגדיה של השואה לממדים אנושיים ויום־יומיים. בשנת 2003 התראיין דמניג לעיתון ניו יורק טיימס ותיאר את משמעות האבנים. קריאת שמו של האדם המונצח, חישוב גילו, התבוננות בביתו הישן והרהור על חייו בעבר – כל אלה מאפשרים להעניק פנים לאימה הקשורה בשואה. לדבריו, בעוד שקשה מאוד לתפוס את ממדי ההרג של שישה מיליון יהודים, ההתבוננות בשמו ובגורלו של אדם בודד יוצרת חוויה רגשית ישירה ומוחשית הגורמת לעובר האורח לחשוב על ההיסטוריה החיה שנוכחת סביב.

האבנים מדגישות את תפוצתם של פשעי הנאצים ואת העובדה שהתרחשו בכל מקום, בכל שכונה, בכל רחוב ובכל בית כמעט. כל אבן היא תזכורת לכך שהאכזריות והרדיפה לא היו אירועים מרוחקים או מופשטים, אלא התרחשו במרחבים עירוניים רגילים ונגעו בחיי היום־יום של אנשים אמיתיים. אך אבני נגף אינן בדיוק אנדרטה. הן כלי חינוכי וחברתי המייצר דמוקרטיזציה של הזיכרון ההיסטורי. כלומר, בעזרת הפרויקט מורחבת נגישותו של הזיכרון מעבר למוסדות רשמיים – כמו מוזיאונים, אנדרטאות וממשלות – באופן המאפשר לכל פרט או קהילה להשתתף בצורה פעילה בהנצחת ההיסטוריה. כל אדם יכול להשתתף בהנצחת הקורבנות באמצעות מימון פרטי של אבן אחת, ובתנאי שיש בידיו ראיות לכך שהמונצח היה קורבן של הדיכוי הנאצי. עלות האבן היא 120 אירו, ודמניג אחראי אישית ליצירת כל אבן, לעיבוד לוחית הפליז ולהטבעתה בגוש הבטון. כך, כל אבן היא הן יצירת אומנות ייחודית והן מונומנט ציבורי, המוצב במרחב העירוני היום־יומי ומזכיר לעוברי האורח את ההיסטוריה של המשטר הנאצי ואת השלכותיו.

מעבר לממד החינוכי והאסתטי, אבני נגף משמשות גם פיסת זיכרון חומרית המקשרת בין העבר להווה. המרחב העירוני, שבו עוברי האורח נתקלים בלוחות אלו יום־יום, הופך למעין "שדה זיכרון פתוח", שבו ההיסטוריה אינה מתוּוכת על ידי פרשנות מוסכמת המודפסת על לוח, אלא מעוררת את הצופה לחשיבה ולהרהור עצמאי. הפרויקט אף תלוי בשיתוף פעולה של הקהילה ובמעורבות שלה. לצד האומן עצמו, כל אבן מחייבת מעורבות של "יצרני זיכרון" נוספים היוזמים ומממנים את יצירת האבן. אלה עשויים להיות קבוצות קהילתיות, בתי ספר, יחידים ובני משפחה. כך נוצרת מערכת זיכרון קולקטיבית המחברת בין הדורות ומשלבת זיכרון אישי של הקורבנות עם זיכרון חברתי רחב.

למרות הפן החיובי והמרשים של הפרויקט, הוא מעלה גם שאלות חברתיות ואתיות מורכבות. לדוגמה, בערים מסוימות, כגון מינכן, נאסרה הנחת אבני נגף לבקשת הקהילה היהודית בעיר. "אנשים דורכים עליהן או הולכים עליהן מבלי לשים לב", הסבירה שרלוטה קנובלוך (Charlotte Knobloch), ראש הקהילה היהודית במינכן. "יש בכך זלזול בקורבנות, ולכן הפרויקט גורם לתוצאה הפוכה מזו שהוא מבקש להשיג". במקרים אחרים התלוננו תושבים על הפיכת בית מגוריהם לאתר זיכרון ציבורי, וחלקם הביעו חשש שהבניין יהפוך למטרה לאלימות ניאו־נאצית, שכן מדי שנה בשנה מדוּוח על אבנים רבות שניזוקו, נגנבו או הושחתו. לדברי דמניג, מדובר בתופעה ההולכת ומתגברת בגרמניה בשל התחזקות הימין הקיצוני, הקורא לשים סוף להאשמת גרמניה ולנוכחותה במרחב הציבורי. 

עם זאת, ההשפעה התרבותית והחברתית של הפרויקט היא רחבת היקף. בעוד שרוב האבנים (כשישים אחוזים מהן) נמצאות בגרמניה, אבני נגף נחשבות "יצירת האומנות הגדולה ביותר באירופה", והן פזורות כיום במדינות רבות ברחבי היבשת: אוסטריה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, צרפת, יוון, בריטניה, אירלנד, איטליה, קרואטיה, לטביה, ליטא, ליכטנשטיין, לוקסמבורג, הולנד, נורבגיה, פולין, מולדובה, רומניה, רוסיה, שוודיה, שווייץ, סרביה, סלובקיה, סלובניה, ספרד, צ'כיה, אוקראינה והונגריה. יצוין כי כמה ערים גדולות, בהן וינה למשל, אסרו בעבר על הנחת האבנים.

פרויקט אבני הנגף של דמניג נחשב אחד הפרויקטים המוצלחים ביותר של הנצחת השואה במרחב הציבורי. הוא מייצר משהו מיוחד. לא זו בלבד שהוא משמר את הזיכרון של קורבנות השואה, אלא שהוא אף מעורר דיאלוג פעיל עם הציבור, מחבר בין העבר להווה ומעודד מעורבות חברתית בהתמודדות עם ההיסטוריה המקיפה אותנו וטבועה אפילו במרצפות שאנו הולכים עליהן. אבני הנגף פונות דווקא לעוברי האורח, והן מייצרות חיבור ישיר בין העבר האפל והרחוק לכאורה, ובין כאן ועכשיו. הן מזכירות שההיסטוריה אינה מוגבלת למרחבי זיכרון מוגדרים, אלא היא חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני.