ככותב ותיק בעיתון הווינאי Neue Freie Presse, ומתוך תפיסת העולם הליברלית שרווחה בחוגים סביבו, ראה הרצל בעיתון כלי ביטוי פוליטי ראשון במעלה. לאחר שכשלו ניסיונותיו לרתום את הברון הירש לפתרון בעיית היהודים, הוא ניסה להקים עיתון שיוקדש לנושא כאפיק פעולה חליפי, תוך שהוא מנצל את קשריו עם דמויות מפתח בעולם התקשורתי בווינה – הן זה היהודי והן זה הלא יהודי. בסופו של דבר עלה בידו להוציא לאור את העיתון רק ביוני 1897, סמוך לקונגרס הציוני הראשון, ובפורמט של שבועון ולא של יומון, כפי שקיווה בתחילה.

השבועון נקרא Die Welt, כלומר "העולם", והוא שימש כביטאון של התנועה הציונית שהקים הרצל מתוך מטרה ברורה לקדם את תפיסתו שלו לגבי יעדיה ודמותה של התנועה. Die Welt פרשׂ את תוכניותיה של התנועה, פרסם מאמרי דעה שהסבירו את כוונותיה, התפלמס עם מתנגדים ודיווח באריכות על הקונגרסים הציוניים ועל אירועים ציוניים אחרים. כשנוסד "אוצר התיישבות היהודים" – לימים הקרן הקיימת לישראל – יצא העיתון בתעמולה נמרצת לטובת קניית מניות בחברה, וכל זאת תוך שהוא נאבק בקשיי מימון, במיעוט מנויים, בתחרות עם עיתונים אחרים ובמתח מול Neue Freie Presse, שלא ראה בעין יפה את ההרפתקה הפוליטית של אחד מכותביו הבולטים.

נקודת מחלוקת נוספת הייתה שפתו של העיתון. הרצל בחר בגרמנית כיוון שרצה להשתמש ב-Die Welt כדי לִפנות לשכבות המבוססות בקרב יהודי גרמניה ומערבה, וכיוון שבאותה תקופה הייתה הגרמנית שפה דיפלומטית בין-לאומית. עבור אדם שהתיימר לייצג עם שלם במסדרונות של הפוליטיקה האירופית הייתה הגרמנית שפה מתבקשת, וסימלה את היותו של העם היהודי חלק מן העידן האירופי החדש. ממניעים דומים התקיימו גם הקונגרסים הציוניים בגרמנית, למרות מחאות חוזרות ונשנות של צירים ציונים, שרצו שהקונגרסים ייערכו בעברית, שאותה ראו כשפה הלאומית היהודית. הטיעון של מצדדי הגרמנית היה בין השאר שיהודים רבים ממזרח אירופה שולטים בגרמנית, ולו כגרסה של יידיש. מצב זה הוביל למה שכונה "קונגרס דויטש", כלומר גרסה משובשת מעט של גרמנית, ששימשה בשיחה בין משתתפי הקונגרס אך לא כולם שלטו בה באופן מלא. עם זאת, העובדה שנציגי הסניפים הציוניים באשר הם חויבו להית מנויים על Die Welt, אף על פי שהוא לא נכתב בשפה שבה הם דיברו או קראו, עוררה ביקורת. ב-1901 נוסדה גרסה יידית לעיתון, "דיא וועלט", אלא שהיא שרדה רק זמן קצר. בשנת 1907 החל לצאת לאור "העולם", הביטאון העברי של התנועה הציונית, ובסופו של דבר הוא המשיך לצאת לאור עד שנות החמישים. אולם בשנותיה הראשונות של התנועה הציונית יצא העיתון הרשמי שלה בגרמנית.

אף ש-Die Welt נועד בראש ובראשונה להפיץ את תפיסותיו של הרצל בנוגע למטרותיה של הציונות ולדרכי פעולתה, שמבחינתו היו כרוכים בפעילות פוליטית ודיפלומטית, שטח נכבד בעיתון הוקדש לתרבות היהודית בכלל ולארץ ישראל בפרט. כמו בתנועות לאומיות אחרות, החיפוש אחר "עבר שימושי" ואחר פולקלור עממי, שיוכלו לתת עומק ותוקף לתנועה הלאומית, היה מרכזי בפעילות הציונית. ב-Die Welt התפרסמו סיפורים מתורגמים מעברית ומיידיש, מאמרים על תפוצות יהודיות מרחבי העולם – בליווי תמונות ואיורים, תרגומים משיריהם של משוררי תור הזהב ועוד. לאחר נפילתה של תוכנית אוגנדה וההתמקדות הגוברת של התנועה בפעילות בארץ ישראל, נעשו הדיווחים על הנעשה בארץ שכיחים בעיתון. ב-1910 הקדיש Die Welt מוסף מיוחד ל-Palästina, ובו תיאורים נרחבים של צמיחת היישוב בארץ: מטעים בראשון לציון ובזיכרון יעקב; אומנות יהודית בבית הספר בצלאל; ילדים דוברי עברית בבתי הספר החדשים בירושלים; הקמת השכונה החדשה תל אביב. כל זאת לצד קטעים ארוכים מספרו האוטופי של הרצל "אלטנוילנד", וכל זאת כדי להמחיש כיצד החזון של המייסד היה למציאות.

ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חדל Die Welt להופיע. אומנם לאחר המלחמה המשיכו להתפרסם עיתונים ציוניים לא מעטים בגרמנית, אולם הביטאון הרשמי של התנועה הציונית נותר הגרסה העברית 'העולם'. ירידת קרנה של גרמניה לאחר המלחמה בפוליטיקה האירופית, וכיבוש ארץ ישראל בידי האימפריה הבריטית, הביאו לעלייתה של האנגלית על חשבון הגרמנית, בעולם שונה מזה שבו החל הרצל את פעילותו.

לקריאה נוספת:

יעקב טורי, בריאת 'העולם', עיתוניו של הרצל. זמנים 6 (1981).