אני מדבר כמובן על הרמן ברוך, צאצא למשפחה יהודית אמידה, שנולד בסוף שנת 1886 בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל צעיר ניהל את מפעל הטקסטיל של משפחתו, אך בד בבד טיפח תשוקה לספרות, לפילוסופיה ולמדעים. בגיל 35 כבר כתב עבודת גמר במתמטיקה שעסקה ביסודות הפילוסופיים של הוודאות המדעית. בשנות השלושים לחייו יצר קשרי חברות עם אינטלקטואלים משפיעים, כמו רוברט מוסיל, שהעמיקו את מעורבותו ברעיונות האוונגרד. למרות אורח חייו הבורגני היה ברוך ביקורתי כלפי ערכי מעמד הביניים והלך והתחבר לאידיאולוגיות סוציאליסטיות ופציפיסטיות. לבסוף, בגיל ארבעים, מכר ברוך בצעד דרמטי את עסק המשפחה והקדיש את עצמו לכתיבה.

בימינו אפשר להביט לאחור לעבר המחצית הראשונה של המאה שעברה ולבודד מספר תחומים שעניינו את הסופרים הללו במיוחד. בתחילת המאה, בגל שכלל את ויטשנגטיין, ראסל ואחרים, הייתה הפילוסופיה מרותקת מהמתמטיקה, ובעיקר ממה שנקרא ״המשבר של יסודות המתמטיקה״, כאשר לוגיקנים כמו גדל (Gödel) מצאו פרצות בבסיסן של תורות מתמטיות מקובלות. אם תהרהרו בזה רגע, תוכלו לראות שספרים כגון ״האיש ללא תכונות״ (מוזיל) או ״הגודל הלא-ידוע״ (Die unbekannte Größe של ברוך), ואפילו ״יום ללא קץ״, סיפורו של ליאו פרוץ – כל אלה מבטאים את ניסיונה של התרבות לעכל, להכיל, לספר ולפענח את ערעורם של היסודות המתמטיים של העולם.

יסוד נוסף של רוח הזמן היה העיסוק בפסיכולוגיית ההמונים. בעקבות עלייתן של תנועות אידאולוגיות שגרפו אחריהן המונים משולהבים – שהשתכנעו פעם באמת כזו ופעם באחרת, תמיד אל מול מנהיגים כריזמטיים הפונים למכנה המשותף הבסיסי ביותר – החלו הוגים כגון פרויד, אליאס קאנטי וחנה ארנדט, ועוד אנשי רוח רבים כתומאס מאן, לכתוב על הסכנות וגם על ההזדמנויות (ובכן, בעיקר על הסכנות) שבנטייתם של ההמונים לפעול כחולקים אונה אחת ויחידה. ב״מריו והקוסם״, שנכתב בשנת 1929, תומאס מאן מציג אפשרות אחת ויחידה לשבור את המקסם הפשיסטי: להתנקש ב״קוסם״ המחולל אותו.

הרמן ברוך לא הרחיק לכת עד כדי כך, אף על פי שסבל רבות מעלייתם של הנאצים לשלטון. הוא עסק בעיקר באופן שבו האינדיווידואל ניתך בהמון ומאבד את עצמיותו: המעורבות של הרמן ברוך בפסיכולוגיה של ההמון משולבת עמוקות בביקורתו על מה שנקרא באותו זמן ״התפוררות הערכים״. ברוך הושפע רבות מחוקרים כמו זיגמונד פרויד וגוסטב לה בון, ובייחוד מהניתוח של לה בון לגבי האי-רציונליות של ההמון. ביצירותיו, ובאופן בולט במיוחד ב״כישוף״ (Die Verzauberung) שפורסם ב-1953 לאחר מותו, ברוך מתאר כפר שקט באלפים שנסחף בעקבות אדם מסתורי וכריזמטי עד כדי ביצוע טקסים של הקרבת קורבן אדם.

כאמור, כמו רבים מבני דורו, ראה ברוך בעצם תופעת הפסיכולוגיה של ההמונים חלק מתהליך רחב יותר של התפוררות ערכית, תהליך שבו נחלשו מערכות אתיות ורוחניות מסורתיות, מה שהותיר את הפרט חשוף למניפולציות. בהתאם לכך, ההתמסרות לאידאולוגיה הייתה בעיניו יותר כניעה והתמסרות לחולשה, גם אם נתפסה בעיני הפרט תחת אצטלה אקטיביסטית-אידאולוגית.

בהתאם לכך, או שמא כרקע לכך, ספריו של הרמן ברוך מנסים להבין את פשר המילה ״אופי״, ומתכתבים באופן ביקורתי עם האמרה היוונית הקלסית ״הגורל הוא האופי״. ספרו הראשון – ״הסהרורים״ (Die Schlafwandler) – עוסק בשלוש דמויות המנסות לברוא את עצמן כמודרניות, בעוד שאופיין נותר לעיתים קרובות מאחור, ברומנטיקה. בשנת 1945 – והוא כבר גולה בניו ג׳רזי, לצד רבים מבני האליטה התרבותית הגרמנית, כגון תומאס מאן ואלברט איינשטיין – פרסם את הרומן ״מות וירגיל״ (Der Tod des Vergil), טקסט שתיארו מבקרים כ״דיטרמבי״, כלומר שירי וכמעט אקסטטי באופיו, המתאר את היממה האחרונה בחייו של המשורר הרומי הדגול. ורנר קראפט – מבקר יהודי דובר גרמנית מירושלים, שעמד בקשרים עם ברוך עד מותו – מספר בספרו ״מלסינג עד קפקא״ כי זהו ספר על שקיעתה של התרבות. הוא נצטמצם לכדי 18 שעות, קראפט טוען, כפי שיוליסס נצטמצם לכדי 24 שעות: די בהן, בשעה הקרובה למוות, כדי להרהור בכל תולדות החיים עד אז.

ובכן, אני מקווה שהפסקאות האלה מספקות תשובה, ולו חלקית, לשאלת הפופולריות המתחדשת של ברוך. הוא סופר שכתיבתו קשה, לא נגישה, אנליטית לפרקים – אך לעיתים מפציעה מתוכה תובנה פסיכולוגית מזהירה, שובל מאלף של אמת, וגם – אם תרצו – רמזים למחשבה היהודית-וינאית של ראשית המאה.